Language Contact and Globalisation: The Camouflaged Influence of English on the World’s Languages – with special attention to Israeli (sic) and Mandarin

Cambridge Review of international Affairs 16.2: 287-307 (2003)

Zuckermann, Ghil'ad 2003. ‘Language Contact and Globalisation: The Camouflaged Influence of English on the World’s Languages – with special attention to Israeli (sic) and Mandarin’. Cambridge Review of international Affairs 16.2: 287-307.

Cultural Hybridity: Multisourced Neologization in “Reinvented” Languages and in Languages with “Phono-Logographic” Script

Languages in Contrast 4.2: 281-318 (2004)

Zuckermann, Ghil'ad 2004. ‘Cultural Hybridity: Multisourced Neologization in “Reinvented” Languages and in Languages with “Phono-Logographic” Script’. Languages in Contrast 4.2: 281-318.

'The Genesis of the Israeli Language: A Response to "Philologos"'s "Hebrew vs. Israeli"

The Mendele Review: Yiddish Literature and Language 08.013

Zuckermann, Ghil'ad 2004.'The Genesis of the Israeli Language: A Response to "Philologos"'s "Hebrew vs. Israeli"', The Mendele Review: Yiddish Literature and Language 08.013.

"Abba, Why Was Professor Higgins Trying to Teach Eliza to Speak Like Our Cleaning Lady?”: Mizrahim, Ashkenazim, Prescriptivism and the Real Sounds of the Israeli Language

Australian Journal of Jewish Studies 19: 210-31

Zuckermann, Ghil‘ad 2005. ‘“Abba, Why Was Professor Higgins Trying to Teach Eliza to Speak Like Our Cleaning Lady?”: Mizrahim, Ashkenazim, Prescriptivism and the Real Sounds of the Israeli Language’. Australian Journal of Jewish Studies 19: 210-31.

אבא, למה פרופסור היגינס לימד את אליזה לדבר כמו העוזרת שלנו?

The Israeli Language

The Mendele Review: Yiddish Literature and Language 09.013

Zuckermann, Ghil'ad. 2005. 'The Israeli Language'. The Mendele Review: Yiddish Literature and Language 09.013.

New Vision for "Israeli Hebrew": Theoretical and Practical Implications of Analysing Israel's Main Language as a Semi-Engineered Semito-European Hybrid Language

Journal of Modern Jewish Studies 5.1: 57-71

Zuckermann, Ghil'ad 2006. 'A New Vision for "Israeli Hebrew": Theoretical and Practical Implications of Analysing Israel's Main Language as a Semi-Engineered Semito-European Hybrid Language'. Journal of Modern Jewish Studies 5.1: 57-71.

Direct and Indirect Speech in Straight-Talking Israeli

Acta Linguistica Hungarica 53: 467-481

Zuckermann, Ghil'ad 2006. 'Direct and Indirect Speech in Straight-Talking Israeli'. Acta Linguistica Hungarica 53: 467-481.

Working with Words: Imagine New Ways

ACQuiring Knowledge in Speech, Language and Hearing (ACQ) 8.3: 133-136. (with Beverly Joffe)

Zuckermann, Ghil'ad 2006. 'Working with Words: Imagine New Ways', ACQuiring Knowledge in Speech, Language and Hearing (ACQ) 8.3: 133-136. (with Beverly Joffe)

israeli, daber israelit - muflaut hasafa haisraelit (Israeli, Speak Israeli! - The Marvels of the Israeli Language)

Iton 77 318: 16-21

Zuckermann, Ghil'ad 2007. israeli, daber israelit - muflaut hasafa haisraelit (Israeli, Speak Israeli! - The Marvels of the Israeli Language). Iton 77 318: 16-21.

מופלאות השפה הישראלית

עתון 77

hasafá haisraelít kemusá mekhkár atsmaí: khashivút gisható shel rozén ladèmistifikátsya shel "tkhiát haivrít" (The Israeli Language as an Object of Independent Study: The Importance of Rosén's Approach to the Demystification of the 'Hebrew Revival')

Iton 77 319: 20-28

Zuckermann, Ghil'ad 2007. 'hasafá haisraelít kemusá mekhkár atsmaí: khashivút gisható shel rozén ladèmistifikátsya shel "tkhiát haivrít"' (The Israeli Language as an Object of Independent Study: The Importance of Rosén's Approach to the Demystification of the 'Hebrew Revival'). Iton 77 319: 20-28.


השפה הישראלית כמושא מחקר עצמאי: חשיבות גישתו של רוזן לדה-מיסטיפיקציה של "תחיית העברית"

עתון 77

Di Yisroeldike shprakh: Hebreish Lebt Vider, Yidish Lebt Vayter (The Israeli Language: Hebrew Revived, Yiddish Survived)

Afn Shvel 337-338: 24-27

Zuckermann, Ghil`ad 2007. "Di Yisroeldike shprakh: Hebreish Lebt Vider, Yidish Lebt Vayter" (The Israeli Language: Hebrew Revived, Yiddish Survived). Afn Shvel 337-338: 24-27.

די ישראלדיקע שפראך: העברעיש לעבט ווידער, יידיש לעבט וייטער

גלעד צוקערמאן

אויפן שוועל

Comparative Constructions in "Israeli Hebrew"

Melilah 2006/2: 1-16

Zuckermann, Ghil'ad 2007. 'Comparative Constructions in "Israeli Hebrew"'. Melilah 2006/2: 1-16.

farmaskírte antláyung: yídishe léksishe hashpóe af ivrít (Camouflaged Borrowing: The Lexical Influence of Yiddish on Israeli)

Yerusholaimer Almanakh (Journal of Yiddish Literature, Culture and Society) 28: 418-428

Zuckermann, Ghil'ad 2008. 'farmaskírte antláyung: yídishe léksishe hashpóe af ivrít' (Camouflaged Borrowing: The Lexical Influence of Yiddish on Israeli), in Dov-Ber Kerler (ed.), Yerusholaimer Almanakh (Journal of Yiddish Literature, Culture and Society) 28: 418-428.

פארמאסקירטע אנטלייאונג: יידישע לעקסישע השפעה אויף עברית

גלעד צוקערמאן

ירושלימער אלמאנאך

“Realistic Prescriptivism”: The Academy of the Hebrew Language, its Campaign of “Good Grammar” and Lexpionage, and the Native Israeli Speakers

Israel Studies in Language and Society 1.1: 135-154

Zuckermann, Ghil'ad 2008. ‘“Realistic Prescriptivism”: The Academy of the Hebrew Language, its Campaign of “Good Grammar” and Lexpionage, and the Native Israeli Speakers' Israel Studies in Language and Society 1.1: 135-154.

Hybridity versus Revivability: Multiple Causation, Forms and Patterns

Journal of Language Contact, Varia 2: 40-67.

Zuckermann, Ghil'ad 2009. 'Hybridity versus Revivability: Multiple Causation, Forms and Patterns. Journal of Language Contact, Varia 2: 40-67.

The aim of this article is to suggest that due to the ubiquitous multiple causation, the revival of a no-longer spoken language is unlikely without cross-fertilization from the revivalists’ mother tongue(s). Thus, one should expect revival efforts to result in a language with a hybridic genetic and typological character. The article highlights salient morphological constructions and categories, illustrating the difficulty in determining a single source for Israeli grammar. The European impact in these features is apparent inter alia in structure, semantics or productivity. Being an article rather than a long book, this paper does not attempt to be grammatically exhaustive but rather to cast new light on the partial success of language revival in general and on the genetics of Israeli in particular.

Multiple causation is manifested in the Congruence Principle, according to which if a feature exists in more than one contributing language, it is more likely to persist in the emerging language. This article discusses multiple causation in (1) constituent order, (2) tense system, (3) copula enhancement, (4) calquing, and (5) phono-semantic matching in ‘Israeli’ (Zuckermann 1999, somewhat misleadingly a.k.a. ‘Revived Hebrew’ / ‘Modern Hebrew’). It suggests that the reality of linguistic genesis is far more complex than a simple family tree system allows. ‘Revived’ languages are unlikely to have a single parent.

Generally speaking, whereas most forms of Israeli are Semitic, many of its patterns are European. It is proposed that (1) Whereas Hebrew was synthetic, Israeli – following Yiddish etc. – is much more analytic; (2) Israeli is a habere language (cf. Latin habere ‘to have’, taking the direct object), in stark contrast to Hebrew; (3) European languages sometimes dictate the gender of Israeli coinages; (4) The (hidden) productivity and semantics of the allegedly completely Hebrew system of Israeli verb-templates are, in fact, often European; (5) In Hebrew there was a polarity-of-gender agreement between nouns and numerals, e.g. ‘éser banót ‘ten girls’ versus ‘asar-á baním ‘ten (feminine) boys’. In Israeli there is a simpler – European – system, e.g. éser banót ‘ten girls’, éser baním ‘ten boys’; (6) Yiddish has shaped the semantics of the Israeli verbal system in the case of inchoativity; (7) Following ‘Standard Average European’, the Israeli proclitics be- ‘in’, le- ‘to’ and mi-/me ‘from’, as well as the coordinating conjunction ve- ‘and’, are phonologically less dependent than in Hebrew; (8) Word-formation in Israeli abounds with European mechanisms such as portmanteau blending.

Israeli possesses distinctive socio-historical characteristics such as the lack of a continuous chain of native speakers from spoken Hebrew to Israeli, the non-Semitic mother tongues spoken by the revivalists, and the European impact on literary Hebrew. Consequently, it presents the linguist with a fascinating and multifaceted laboratory in which to examine a wider set of theoretical problems concerning language genesis and hybridity, social issues like language vis-à-vis politics, and practical matters, e.g. whether it is possible to revive a no-longer spoken language. The multisourced nature of Israeli and the role of the Congruence Principle in its genesis have implications for historical linguistics, language planning and the study of language, culture and identity.


References

Bachi, Roberto. 1956. ‘tkhiyát halashón haivrít beaspaklárya statístit’ (The Revival of the Hebrew Language from a Statistical Perspective). Lešonénu 20 (1): 65-82.

Bachi, Roberto. 1977. The Population of Israel. Jerusalem: Institute of Contemporary Jewry, Hebrew University of Jerusalem – Demographic Center to the Prime-Minister’s Office in Israel.

Bat-El, Outi. 1994. ‘Stem Modification and Cluster Transfer in Modern Hebrew’. Natural Language and Linguistic Theory 12.571-96.

Bat-El, Outi. 2003. ‘Semitic Verb Structure within a Universal Perspective’, pp. 29-59 of J. Shimron (ed.) Language Processing and Acquisition in Languages of Semitic, Root-based, Morphology, Amsterdam: John Benjamins.

Berman, Ruth A. 1997. ‘Modern Hebrew’, pp. 312-33 of The Semitic Languages, edited by R. Hetzron. London: Routledge.

Bernini, Giuliano and Ramat, Paolo. 1996. Negative Sentences in the Languages of Europe: A Typological Approach (Empirical Approaches to Language Typology 16). Berlin: Mouton de Gruyter.

Bialik, Chaim Nachman. 1959. kol kitvéy byálik (The Complete Works of Bialik). Tel Aviv: Dvir.

Blanc, Haim. 1965. ‘Yiddish Influences in Israeli Hebrew’, pp. 185-201 of The Field of Yiddish: Studies in Language, Folklore and Literature (Second Collection), edited by U. Weinreich. The Hague: Mouton.

Bolozky, Shmuel. 1978. ‘Word Formation Strategies in Hebrew Verb System: Denominative Verbs’, Afroasiatic Linguistics 5.1–26.

Chomsky, William (Zev). 1957. Hebrew – The Eternal Language. Philadelphia: The Jewish Publication Society of America.

Chomsky, William (Zev). 1967. halashón haivrít (The Hebrew Language). Jerusalem. (An expansion and translation of Hebrew – The Eternal Language, 1957)

Comrie, Bernard. 1981. Language Universals and Linguistic Typology. Syntax and Morphology. Oxford: Basil Blackwell.

Dimmendaal, Gerrit J. 2001. ‘Areal Diffusion versus Genetic Inheritance: An African Perspective’, pp. 358-92 of Areal Diffusion and Genetic Inheritance. Problems in Comparative Linguistics, edited by A. Y. Aikhenvald and R. M. W. Dixon. Oxford: Oxford University Press.

Dorian, Nancy. 1993. ‘Internally and Externally Motivated Change in Language Contact Settings: Doubts about the Dichotomy’, pp. 131-155 of Ch. Jones (ed.), Historical Linguistics: Problems and Perspectives, London: Longman.

Glinert, Eliezer (Lewis). 1991. ‘lemekór haivrít hakhadashá hamedubéret: iyuním batakhbír hasamúy shel ‘lefí hatáf’ ledavíd yélin’ (On the Source of Spoken Modern Hebrew: Studies of the Covert Syntax in Lefí Hatáf by David Yellin). Leshonenu 55.107-26.

Goldenberg, Gideon. 1996. ‘haivrít kelashón shémit khayá’ (Hebrew as a Living Semitic Language), pp. 148-90 of halashón haivrít behitpatkhutá uvehitkhadshutá (Evolution and Renewal: Trends in the Development of the Hebrew Language), edited by J. Blau. Jerusalem: Israel Academy of Sciences and Humanities.

Haig, Geoffrey. 2001. ‘Linguistic Diffusion in Present-Day East Anatolia: From Top to Bottom’, pp. 195-24 of Areal Diffusion and Genetic Inheritance. Problems in Comparative Linguistics, edited by A. Y. Aikhenvald and R. M. W. Dixon. Oxford: Oxford University Press.

Haramati, Shlomo. 1992. ivrít khayá bimrutsát hadorót (Living Hebrew throughout the Generations). Israel: Masada.

Haramati, Shlomo. 2000. ivrít safá medubéret (Hebrew – A Spoken Language). Israel: Ministry of Defence.

Harrison, G. A., J. M. Tanner, D. R. Pillbeam and P. T. Baker. 1988. Human Biology: An Introduction to Human Evolution, Variation, Growth, and Adaptability. Oxford: Oxford University Press.

Haspelmath, Martin. 1998. ‘How Young is Standard Average European?’. Language Sciences 20.271-87.

Haspelmath, Martin. 2001. ‘The European Linguistic Area: Standard Average European’, pp. 1492-510 of Language Typology and Language Universals: An International Handbook, Vol. 2, edited by M. Haspelmath, E. König, W. Oesterreicher and W. Raible. Berlin: Walter de Gruyter.

Hjelmslev, Louis. 1938. ‘Etudes sur la notion de parenté linguistique’. Revue des Etudes Indo-Européennes 1.271-86.

Horvath, Julia and Wexler, Paul. 1997. Editors of Relexification in Creole and Non-Creole Languages – With Special Attention to Haitian Creole, Modern Hebrew, Romani, and Rumanian. Wiesbaden: Harrassowitz.

Howell, Robert B. 1993. ‘German Immigration and the Development of Regional Variants of American English: Using Contact Theory to Discover Our Roots’, pp. 190-212 of J. Salmons (ed.), The German Language in America, Madison: Max Kade Institute.

Kerswill, Paul. 2002. ‘Koineization and Accommodation’, pp. 669-702 of J.K. Chambers, P. Trudgill and N. Schilling-Estes (eds), The Handbook of Language Variation and Change. Oxford: Blackwell.

Kuteva, Tania. 1998. ‘Large Linguistic Areas in Grammaticalization: Auxiliation in Europe’. Language Sciences 20.289-311.

Laméd Leshonkhá (Teach Your Language) 1951-90 (Leaflets 1-180). A. Dotan (ed.: Leaflets 1-8), Sh. Bahat (ed.: Leaflets 9-180). Jerusalem: Academy of the Hebrew Language.

Lewis, Geoffrey L. 1967. Turkish Grammar. Oxford: Oxford University Press.

Maschler, Yael. 1994. ‘Metalanguaging and Discourse Markers in Bilingual Conversation’, Language in Society 23: 325–66.

Maschler, Yael. 2003. ‘The Discourse Marker nu: Israeli Hebrew Impatience in Interaction’, Text 23: 89-128.

Muchnik, Malka. 2004. ‘Is Modern Hebrew a Synthetic or Analytic Language? Suffixes and Independent Pronouns in the Writing of Haim Be’er’. Folia Linguistica XXXVIII.257-76.

Mufwene, Salikoko S. 2001. The Ecology of Language Evolution. Cambridge: Cambridge University Press.

Rabin, Chaim. 1974. ‘halashón haivrít bat yaménu’ (Contemporary Hebrew), pp. 660-4 of haentsiklopédya haivrít (Hebrew Encyclopedia), Vol. xxvi.

Ravid, Dorit. 1995. ‘Neutralization of Gender Distinction in Modern Hebrew Numerals’. Language Variation and Change 7.79-100.

Rubin, Israel. 1945. ‘végņ der vírkung fun yídish áfņ gerédtņ hebréish in érets yisróel’ (On the Effect of Yiddish on Spoken Hebrew in Eretz Yisrael). Yivo Bleter (Journal of the Yiddish Scientific Institute) XXV.303-9.

Sapir, Yair and Zuckermann, Ghil‘ad. 2008. ‘Icelandic: Phonosemantic Matching’, pp. 19-43 (Chapter 2) of Judith Rosenhouse and Rotem Kowner (eds), Globally Speaking: Motives for Adopting English Vocabulary in Other Languages. Clevedon – Buffalo – Toronto: Multilingual Matters.

Sappan, Raphael. 1971. milón hasléng haisraelí (Dictionary of Israeli Slang). Jerusalem: Kiryath Sepher.

Schuchardt, Hugo. 1884. Slavo-deutsches und Slavo-italienisches. Graz: Leuschner and Lubensky.

Shur, Shimon A. 2000. gdud meginéy hasafá beérets israél 1923-1936 (The Language Defendants Regiment in Eretz Yisrael 1923-36). Haifa: Herzl Institute for Research and Study of Zionism.

Singler, John Victor. 1995. ‘The Demographics of Creole Genesis in the Caribbean: A Comparison of Martinique and Haiti’, pp. 203-32 of J. Arends (ed.), The Early Stages of Creolization, Amsterdam – Philadelphia: John Benjamins.

Taube, Moshe (Max). 1984 [1989]. ‘Langues avoir, langue être et le yiddish’. Orbis (Bulletin international de Documentation linguistique) 33.222-35.

Thomason, Sarah G. and Kaufman, Terrence. 1988. Language Contact, Creolization, and Genetic Linguistics. Berkeley: University of California Press.

Torczyner, Naphtali Herz. 1938. ‘milím sheulót bilshonénu’ (Loanwords in Our Language). Lešonénu 9.5-30.

Ullendorff, Edward. 1997. Review of N. Sh. Doniach and A. Kahane 1996, editors of The Oxford English-Hebrew Dictionary, Oxford: Oxford University Press. Bulletin of the School of Oriental and African Studies 60.557-9.

Van Coetsem, Frans. 1988.  Loan Phonology and the Two Transfer Types in Language Contact. Dordrecht: Foris.

Van Coetsem, Frans. 2000. A General and Unified Theory of the Transmission Process in Language Contact. Heidelberg: Winter.

Weinreich, Uriel, Labov, Willian and Herzog, Marvin. ‘Empirical Foundations for a Theory of Language Change’, pp. 97-195 of W. P. Lehmann and Y. Malkiel (eds), Directions for Historical Linguistics, Austin: University of Texas Press.

Whorf, Benjamin Lee. 1941 [1956]. Language, Thought, and Reality. Selected Writings of Benjamin Lee Whorf (edited by J. B. Carroll). Cambridge (Massachusetts): MIT Press.

Wimsatt, William C. 1999a. ‘Genes, Memes and Cultural Heredity’. Biology and Philosophy 14.279-310.

Wimsatt, William C. 1999b. ‘Generativity, Entrenchment, Evolution, and Innateness’, pp. 139-79 of Biology Meets Psychology: Constraints, Connections, Conjectures, edited by V. Hardcastle. Cambridge (Massachusetts): MIT Press.

Winford, Donald. 2005. ‘Contact-Induced Changes: Classification and Processes’. Diachronica 22.373-427.

Zelinsky, Wilbur. 1973 [1992]. The Cultural Geography of the United States: A Revised Edition. Englewood Cliffs (New Jersey): Prentice Hall.

Zuckermann, Ghil‘ad. 1999. Review of Nakdimon Shabbethay Doniach and Ahuvia Kahane 1998, editors of The Oxford English-Hebrew Dictionary, Oxford: Oxford University Press. International Journal of Lexicography 12.325-46.

Zuckermann, Ghil‘ad. 2003. Language Contact and Lexical Enrichment in Israeli Hebrew. London: Palgrave Macmillan.

Zuckermann, Ghil‘ad. 2004. ‘Cultural Hybridity: Multisourced Neologization in “Reinvented” Languages and in Languages with “Phono-Logographic” Script’. Languages in Contrast 4.281-318.

Zuckermann, Ghil‘ad. 2005. ‘“Abba, why was Professor Higgins trying to teach Eliza to speak like our cleaning lady?”: Mizrahim, Ashkenazim, Prescriptivism and the Real Sounds of the Israeli Language’. Australian Journal of Jewish Studies 19.210-31.

Zuckermann, Ghil‘ad. 2006a. ‘Complement Clause Types in Israeli’, pp. 72-92 (Chapter 3) of R. M. W. Dixon and Alexandra Y. Aikhenvald (eds), Complementation: A Cross-Linguistic Typology (Explorations in Linguistic Typology, vol. III), Oxford: Oxford University Press.

Zuckermann, Ghil‘ad. 2006b. ‘Direct and Indirect Speech in Straight-Talking Israeli’. Acta Linguistica Hungarica 53.4: 467-81.

Zuckermann, Ghil‘ad. 2006c. ‘A New Vision for Israeli Hebrew: Theoretical and Practical Implications of Analysing Israel's Main Language as a Semi-Engineered Semito-European Hybrid Language’. Journal of Modern Jewish Studies 5.1: 57-71.

Zuckermann, Ghil‘ad. 2008a. Israelít safá yafá (Israeli, a Beautiful Language: Hebrew as Myth). Tel Aviv: Am Oved.

Zuckermann, Ghil‘ad. 2008b. ‘“Realistic Prescriptivism”: The Academy of the Hebrew Language, its Campaign of “Good Grammar” and Lexpionage, and the Native Israeli Speakers’. Israel Studies in Language and Society 1.1: 135-154.

The Semantics of Clause Linking in Israeli

In Pascale Hummel (ed.), Epilanguages: Beyond Idioms and Languages,  Paris: Philologicum, 2009, pp. 191-202.

Zuckermann, Ghil'ad 2009. 'The Semantics of Clause Linking in Israeli' in Pascale Hummel (ed.), Epilanguages: Beyond Idioms and Languages. Paris: Philologicum, pp. 191-202.


ABSTRACT

Israeli, a.k.a. ‘Modern Hebrew’, is currently one of 2.5 official languages – with Arabic (and English as official only de facto) – of the State of Israel. Israeli is a fusional synthetic language, with non-concatenative discontinuous morphemes realised by vowel infixation. This typological paper demonstrates that the linkage between clauses in Israeli is morphologically marked – by a marker, usually preceding the Lead-Up Clause. Israeli has negative hypothetical conditional linkers: lulé ‘had not’ and ilmalé ‘were it not (for)’. By and large, Israeli clause linking reflects Yiddish and Standard Average European patterns, often enhancing a suitable pre-existent Hebrew mechanism.

This article is an example of how ‘basic linguistic theory’ should be written. Its innovation is in the introduction of a new, more systematic and comprehensive categorization of clause linking and embedding.


KEYWORDS

Hebrew, semantics, Israeli, clause, complementation, Yiddish, multiple causation, Standard Average European, Congruence Principle, typology, Basic Linguistic Theory, hybridity, Israel, language teaching

Новые аспекты лексического влияния русского языка на иврит (New Perspectives on the Lexical Influence of Russian on Ivrit)

In M. Chlenov, K. Rempel and M. Schur (eds), Tirosh III, Moscow: Sefer, Russian Academy of Science, 253-63, 293-4. (in Russian)

Zuckermann, Ghil'ad 1999. Новые аспекты лексического влияния русского языка на иврит (New Perspectives on the Lexical Influence of Russian on Ivrit) in M. Chlenov, K. Rempel and M. Schur (eds), Tirosh III, Moscow: Sefer, Russian Academy of Science, 253-63, 293-4. (in Russian)

Phono-Semantische Abgleichung

In Stefan Langer and Daniel Schnorbusch (eds), Semantik im Lexikon, Tübingen: Gunter Narr, 223-67. (in German)

Zuckermann, Ghil'ad 2005. ‘Phono-Semantische Abgleichung’ in Stefan Langer and Daniel Schnorbusch (eds), Semantik im Lexikon, Tübingen: Gunter Narr, 223-67. (in German)

Dare Forma all'Identità attraverso la Lingua: "Abbinamento Fono-Semantico" Xenofobo in Ebraico Antico e Moderno, Yiddish e Arabo

Pp. 269-284 in Alessandro Mengozzi (ed.), Studi Afroasiatici (Afro-Asiatic Studies). Milano: FrancoAngeli. (in Italian)

Zuckermann, Ghil'ad 2005.'Dare Forma all'Identità attraverso la Lingua: "Abbinamento Fono-Semantico" Xenofobo in Ebraico Antico e Moderno, Yiddish e Arabo', pp. 269-284 in Alessandro Mengozzi (ed.), Studi Afroasiatici (Afro-Asiatic Studies). Milano: FrancoAngeli. (in Italian)

"Etymythological Othering" and the Power of "Lexical Engineering" in Judaism, Islam and Christianity. A Socio-Philo(sopho)logical Perspective

Pp. 237-58 (Chapter 16) of Tope Omoniyi and Joshua A. Fishman (eds), Explorations in the Sociology of Language and Religion (Discourse Approaches to Politics, Society and Culture series). Amsterdam: John Benjamins.

Zuckermann, Ghil'ad 2006. ‘"Etymythological Othering" and the Power of "Lexical Engineering" in Judaism, Islam and Christianity. A Socio-Philo(sopho)logical Perspective’ pp. 237-58 (Chapter 16) of Tope Omoniyi and Joshua A. Fishman (eds), Explorations in the Sociology of Language and Religion (Discourse Approaches to Politics, Society and Culture series). Amsterdam: John Benjamins.

Complement Clause Types in Israeli

Chapter 3 (pp. 72-92) of Complementation: A Cross-Linguistic Typology, edited by R. M. W. Dixon and A. Y. Aikhenvald, Oxford: Oxford University Press.

Zuckermann, Ghil'ad 2006. 'Complement Clause Types in Israeli', pp. 72-92 of Complementation: A Cross-Linguistic Typology, edited by R. M. W. Dixon and A. Y. Aikhenvald, Oxford: Oxford University Press.

Icelandic: Phonosemantic Matching

Co-authored with Yair Sapir; pp. 19-43 (Chapter 2) (References: 296-325) of Judith Rosenhouse and Rotem Kowner (eds), Globally Speaking: Motives for Adopting English Vocabulary in Other Languages. Clevedon - Buffalo - Toronto: Multilingual Matters.

Blorít: Pagans' Mohawk or Sabras' Forelock?: Ideologically Manipulative Secularization of Hebrew Terms in Socialist Zionist Israeli

Co-authored with Azzan Yadin; Chapter 6 of Tope Omoniyi (ed.), The Sociology of Language and Religion: Change, Conflict and Accommodation. London - New York: Palgrave Macmillan, 2010.

Yadin, Azzan and Zuckermann, Ghil'ad 2010. "Blorít: Pagans' Mohawk or Sabras' Forelock?: Ideologically Manipulative Secularization of Hebrew Terms in Socialist Zionist Israeli", Chapter 6 of Tope Omoniyi (ed.), The Sociology of Language and Religion: Change, Conflict and Accommodation. London - New York: Palgrave Macmillan.

Hebrew

Co-authored with with Chaim Rabin; pp. 358-361 of Glenda Abramson (ed.), Encyclopedia of Modern Jewish Culture, London: Routledge

Rabin, Chaim and Zuckermann, Ghil'ad 2004. ‘Hebrew’ in Glenda Abramson (ed.), Encyclopedia of Modern Jewish Culture, London: Routledge, pp. 358-61.

Israeli (Modern Hebrew)

Pp. 265-268 in Volume 5 of Keith Brown (ed.), Encyclopedia of Language and Linguistics, 2nd Edition (14 vols). Oxford: Elsevier

Zuckermann, Ghil'ad 2005. ‘Israeli (Modern Hebrew)’, pp. 265-268 in Volume 5 of Keith Brown (ed.), Encyclopedia of Language and Linguistics, 2nd Edition (14 vols). Oxford: Elsevier.

Diaspora Influences on Israeli (a.k.a. Modern Hebrew)

pp. 200-205 of Vol. 1 (Themes and Phenomena) in M. Avrum Ehrlich (ed.), Encyclopedia of the Jewish Diaspora, Santa Barbara (California): ABC-CLIO

Zuckermann, Ghil`ad 2009. ‘Diaspora Influences on Israeli (a.k.a. Modern Hebrew)’, pp. 200-205 of Vol. 1 (Themes and Phenomena) in M. Avrum Ehrlich (ed.), Encyclopedia of the Jewish Diaspora, Santa Barbara (California): ABC-CLIO.

El original es infiel a la traducción: La manipulación etimológica como instrumento de rechazo hacia otras culturas

In L. Ruiz Miyares, C. E. Álvarez Moreno and M. R. Álvarez Silva (eds), ACTAS II, VIII Simposio Internacional de Comunicacion Social, Centro de Lingüística Aplicada, Santiago de Cuba. (in Spanish)

Zuckermann, Ghil'ad 2002. ‘El original es infiel a la traducción: La manipulación etimológica como instrumento de rechazo hacia otras culturas’ in L. Ruiz Miyares, C. E. Álvarez Moreno and M. R. Álvarez Silva (eds), ACTAS II, VIII Simposio Internacional de Comunicacion Social, Centro de Lingüística Aplicada, Santiago de Cuba. (in Spanish)

Review Article of Nakdimon Shabbethay Doniach and Ahuvia Kahane (eds), The Oxford English-Hebrew Dictionary. Oxford – New York: Oxford University Press, 1998

International Journal of Lexicography 12: 325-46

Zuckermann, Ghil'ad 1999. Review Article of Nakdimon Shabbethay Doniach and Ahuvia Kahane (eds), The Oxford English-Hebrew Dictionary. Oxford – New York: Oxford University Press, 1998. International Journal of Lexicography 12: 325-46.

Review of Agnieszka Kuczkiewicz-Fras, Perso-Arabic Hybrids in Hindi: The Socio-Linguistic and Structural Analysis. New Delhi: Manohar, 2003

Yearbook of South-Asian Languages and Linguistics, Ranjendra Singh (ed.), Mouton de Gruyter, 2004, 239-44

Zuckermann, Ghil'ad 2004. Review of Agnieszka Kuczkiewicz-Fras, Perso-Arabic Hybrids in Hindi: The Socio-Linguistic and Structural Analysis. New Delhi: Manohar, 2003. Yearbook of South-Asian Languages and Linguistics, Ranjendra Singh (ed.), Mouton de Gruyter, 2004, 239-44.

Review Article of Ya’acov Levy, Oxford Pocket Dictionary – English-Hebrew / Hebrew-English. Jerusalem: Kernerman – Lonnie Kahn, 2002

Journal of Modern Jewish Studies 3.2: 225-33

Zuckermann, Ghil'ad 2004. Review Article of Ya’acov Levy, Oxford Pocket Dictionary – English-Hebrew / Hebrew-English. Jerusalem: Kernerman – Lonnie Kahn, 2002. Journal of Modern Jewish Studies 3.2: 225-33.

israelít safá yafá (Israeli is a Beautiful Language)

Ho!, Literary Magazine 2: 172-82. (in Israeli)

Zuckermann, Ghil'ad 2005. israelít safá yafá (Israeli is a Beautiful Language). Ho!, Literary Magazine 2: 172-82. (in Israeli).


"ישראלית שפה יפה"

מסה על המקורות היידישאיים של השפה הישראלית, מתוך הגיליון השני של "הו!" בעריכת דורי מנור

גלעד צוקרמן
14/6/2005 12:52

"One of the greatest Reasons why so few People understand themselves, is, that most Writers are always teaching Men what they should be, and hardly ever trouble their heads with telling them what they really are."

Bernard de Mandeville, The Fable of the Bees or Private Vices, 1714

ממש לפני סוף המילניום השני ביקר נשיא מדינת ישראל דאז, עזר וייצמן, באוניברסיטת קיימברידג', כדי לצפות באוסף המפורסם של מסמכים יהודיים מימי הביניים הידוע בשם "גניזת קהיר". שם הוצג בפניו הפרופסור המלכותי לעברית, פרופסור שמוּנה על ידי המלכה בכבודה ובעצמה. שמע הנשיא "עברית", טפח על כתפו של הפרופסור ושאל: "מה נשמע?". לתדהמתו הרבה של וייצמן, לפרופסור המכובד לעברית לא היה מושג קלוש על מה הוא מדבר. כמומחה לתנ"ך, הוא חשב שווייצמן רומז לתפילת שמע ישראל, אך מכיוון שלא ידע לא יידיש, לא פולנית, לא רוסית וּודאי שלא ישראלית (כך אני מכנה את השפה העיקרית של מדינת ישראל), לא היה לו שום סיכוי לנחש את המשמעות של הביטוי היפה והחסכוני הזה, שהוא למעשה בבוּאה (תרגום–שאִילה) של הביטוי ביידיש "וואָס הערט זיך", שמשמעותו המילולית "מה נשמע?" (יחיד נסתר).

פרופסור לעברית באוניברסיטת אוקספורד סיפר לי כי אותו מלומד ביש-מזל חווה פעם אי-הבנה שהיא אפילו מביכה 
יותר, במהלך נסיעת מחקר לארץ. בהיותו לא-ישראלי, ולמעשה אפילו לא-יהודי, הוא נחקר על ידי אנשי הביטחון הישראלים בשדה התעופה הית'רו בלונדון ונשאל למטרת נסיעתו. "לצורכי עבודה", הוא הסביר. "אני מרצה באוניברסיטה". "מה אתה מלמד?" שאלו אותו. "עברית", הוא ענה. אנשי הביטחון החלו לדבר עמו בשפה שהם קוראים לה "עברית": "מה יש לך במזוודה?" שאלו. אך הפרופסור, לרוע המזל, לא הצליח להבין את שאלתם, והובל מיד לחדר חקירות מיוחד, שם התבקש (באנגלית כמובן) להסביר את עצמו.

הנָחָתם של אנשי הביטחון אינה מפתיעה בהתחשב בתפיסות הרווחות לגבי טִבעה של השפה הישראלית. מאמר–מבוא זה מבקש להראות לא רק מדוע הפרופסור מקיימברידג' לא הבין את וייצמן ואת אנשי הביטחון בשדה התעופה, אלא גם - ואף חשוב מכך - מדוע הישראלים לא חשדו לרגע שהפרופסור לעברית לא יבין את שפתם.

התֶּזה שאני מציע היא שלמרות שמחיי השפה העברית יצאו במערכה להשרשת הטוהר הלשוני, השפה שיָצרו שיקפה לעתים קרובות דווקא את ההבדלים התרבותיים שהם שאפו לטשטש. חלומו הפרוע של אליעזר בן-יהודה (שניסה, לגִרסתי, לשלול את הגולה ואת הגלותיות) היה לדבר כמו הערבים, ששפתם שמית כעברית ושהגייתם מקורית ואמִתית. אך לבן-יהודה וליתר אנשי דור המייסדים לא היתה שום דרך להיפטר ממבנים יידיים ומצורות חשיבה אירופיות.
 
רבים מאמינים שהקואלה היא דוב
 
המחקר של הישראלית מציע התבוננות ייחודית בדינמיקה שבין שפה לתרבות באופן כללי, ובתפקיד של השפה כמקור לתפיסה עצמית קולקטיבית בפרט. בספרִי "העברית כמיתוס" (שיראה אור השנה בהוצאת עם עובד) אני עוסק בשאלה אם השפה שמדברים הישראלים היא, אחרי ככלות הכול, באמת שפה שמית, "אלטנוילַאנג" - שפה ישָׁנה חדשה (על משקל אלטנוילאנד - או "על-תנאי-לאנד" - של הרצל). טענָתי היא שזוהי בעצם שפה שהיא גם שמית וגם (הודו–)אירופית. מה שיוצר את אוֹן הכלאיים (hybrid vigour) של הישראלית הוא שהעברית והיידיש היוו לה תורמות עיקריות בעת ובעונה אחת, בד בבד עם שפות תורמות רבות אחרות, ולמשל פולנית, רוסית, גרמנית, אנגלית, "לאדינו", ערבית וארמית.

יש להביא על תיקונו את המצב המורכב של הישראלית, ולהתקרב ככל הניתן אל האמת ה(סוציו-)בלשנית, המשוחררת ככל הניתן מדעות קדומות ומשיקולים פוליטיים. כמו שכתב פעם ניטשה, מה שמאריך ימים, נספג במשך הזמן עמוק כל כך בַּהיגיון, שמוצאו הלא-רציונלי הופך בלתי מתקבל על הדעת. זאת הסיבה, טען ניטשה, שכל היסטוריה מדויקת של דברים מעוררת בנו תחושה של פרדוקס או של חילול קודש. אני נזכר בדיאלוג של הגשש החיוור ב"גבעת חלפון אינה עונה" (1976): "מה אתה עושה אם המצרים מתקדמים אל עבר המוצב?" "מה שעשינו ב-56'". "מה עשיתם ב-56'?" "מה שעשינו ב-48', אין יותר טוב מזה, בטח". "ומה עשיתם ב-48'?" "30 שנה, לך תזכור!"

יש הגורסים כי לדוברים ילידיים (דוברי שפת אם) יש זכות לחשוב מה שהם רוצים על השפה שלהם (Selbstgefühl). אני אהיה הראשון להסכים. מצד שני, כבלשן, עלי לחפש את האמת לגבי השפה. ישבתי יום אחד לאכול בבית קפה תל אביבי. כשראיתי כי בתפריט מופיע "סלט יווני", החלטתי להשתעשע קצת עם המלצרית. "תסלחי לי, למה קוראים לזה סלט יווני?" שאלתי בהיתממות. המלצרית, ממהרת וחסרת סבלנות כלפֵּי שאלה כה ברורה מאליה, ענתה בנונשלנטיות ואפילו בשחצנות קלה: "אתה לא רואה שיש בזה גבינה בולגרית?!" רק אחרי כמה שניות הבינה את האבסורדיות לכאורה שבהסבר שלה. לעתים קרובות ניתן להבחין ביחס פרדוקסלי בין המובן המילולי (sense) של מילה לבין מה שהיא מסמלת (referent). אבל רק לעתים נדירות אנשים נותנים את דעתם על המידה שבה המסמן שבו הם משתמשים הולם את המסומן.

יש אנשים הטוענים שהשם כשלעצמו אינו חשוב. אני חושב שהם טועים. רבים מאמינים שהקואלה היא דוב. מי יודע, אולי אפילו הזואולוג הראשון שראה קואלה חשב כך. בכל אופן, היום אנו יודעים שהקואלה היא חיית–כיס, ולא דוב. אם כן, האם עלינו להמשיך ולקרוא לה דוב קואלה? ובכן, אנחנו יכולים: למה זה צריך לשנות לנו בעצם? אבל מה היה קורה אילו היינו זואולוגים? האם היינו ממשיכים להגדיר קואלה כסוג של דוב? גם זה אפשרי, אלא שבתור זואולוגים, קשה להאמין שיתייחסו אלינו ברצינות. מסיבות דומות אני משתמש במונח "ישראלית":

1. הוא הרבה יותר מדויק מ"עברית". למה לא להציג במדויק את העובדות הבלשניות וההיסטוריות? קיצצנו את המילה "עגלה" מ"עגלה מכונית" (המונח המקורי), וקיבלנו "מכונית". אם נקצץ את ה"דוב" מ"דוב קואלה", נישאר עם "קואלה". אם נקצץ את "עברית" מ"עברית ישראלית", נישאר עם "ישראלית": שם חביב ואלגנטי לשפה מיוחדת במינה.

2. הוא עוזר לי להעביר את המסר שלי באופן ברור יותר, שאם לא כן, הקורא עלול לא להבין את מה שאני מנסה להגיד. כלומר, שהיחס בין עברית לישראלית שונה בתכלית מהיחס בין יוונית עתיקה ליוונית מודרנית, או מהיחס בין האנגלית של ג'פרי צ'וסר לאנגלית של ג'ון גרישם.

3. הוא נוח לשימוש בדיון על ההבדלים בין ישראלית לעברית, למשל במשפטים כמו "ההגייה הישראלית של המילה העברית הזאת היא..."
 
חלק ניכר מהעברית המנצחת הוא בעצם יידיש

עקב מערך מורכב של נסיבות, כגון היעדרה של שרשרת גנטית המשכית של דוברים ילידיים מעברית לישראלית, הישראלית מציגה בפני הבלשן מעבדה ייחודית, שבה ניתן להעמיד לבדיקה בעיות תיאורטיות הנוגעות לגנטיקה (היווצרות) ולאבולוציה (התפתחות) של לשונות. הסיווג הגנטי של הישראלית אכן העסיק בלשנים כבר מראשית המאה העשרים. ההשקפה המסורתית, שעדיין רווחת, גורסת כי ישראלית היא שפה שמית, כלומר: עברית (תנ"כית, משנאית...) שהוחייתה. מחנכים ופוליטיקאים תרמו להשקפה זו במאמציהם לכפות נָרָטיב לאומי על המציאות הלשונית. בלשנים "רוויזיוניסטים", כמו פאול וקסלר, פרופסור אמריטוס באוניברסיטת תל אביב, טענו, לעומתם, כי הישראלית היא למעשה שפה הודו–אירופית: יידיש שעברה רֶה-לקסיפיקציה (החלפת אוצר המילים), דהיינו, יידיש עם מילים עבריות.

ההשקפה שלי דוחה הן את ההחייאה והן את הרה-לקסיפיקציה כהסבר כולל, ומציעה תיאוריה חדשה ללידת הישראלית: הכלאה (היברידיזציה). במילים אחרות, ישראלית היא תוצאה של הצטלבות בין העברית (השמית) לבין היידיש (האירופית). אני טוען כי הן העברית והן היידיש משמשות כתורמות עיקריות לשפה הישראלית, ולצִדן תורמות משנִיות רבות כמו רוסית, פולנית, גרמנית, לאדינו (ספרדית יהודית), ערבית, אנגלית, ארמית וצרפתית. לכן המונח "ישראלית" נראה לי הולם הרבה יותר מאשר "עברית ישראלית", שלא לומר "עברית מודרנית" או סתם "עברית".

במהלך חצי המאה שחלפה, הפכה הישראלית לשפה הרשמית של ישראל, והיא משמשת כאמצעי התקשורת העיקרי בכל מוסדות המדינה והרשויות המקומיות ובכל תחומי החיים הציבוריים והפרטיים. אף על פי כן, עם הגיוון והפילוג הרב בחברה הישראלית, נראה כי קיומה הרוֹוח של הישראלית מדגיש בה בעת את המחסור בתרבות אזרחית, תרבות שתאחד בין אזרחים, שנראה כי במידה הולכת וגדלה אין להם במשותף אלא שפתם זו. עם זאת, המעמד המרומָם שממנו נהנית הישראלית הוא למעשה תוצאה של תהליך אידיאולוגי הקושר בין התפתחותה הלשונית לבין פוליטיקה של תחייה לאומית.

מראשית המאה העשרים, יידיש, שפת האם של כל מחיי השפה כמעט, ועברית, שפת הקודש הספרותית - לצִדן של שפות אחרות - נאבקו ביניהן על מעמד השפה הלאומית של העם היהודי. במבט ראשון נראה כי העברית ניצחה ניצחון מוחץ, וכי היידיש, אחרי השואה, נגזר גורלה להיות מדוברת כמעט אך ורק בפי יהודים חרדים וכמה אנשי אקדמיה תימהוניים. מחקרַי מבקשים לקרוא תיגר על התפיסה הזו ולהוכיח כי למעשה, חלק ניכר מהעברית המנצחת (או ליתר דיוק, הישראלית) הוא בעצם יידיש. במילים אחרות, היידיש שורדת תחת הפונטיקה, הפונולוגיה, התחביר, הסמנטיקה, אוצר המילים ואפילו המורפולוגיה (כלומר: מערכת הצורות - למשל, בניינים, משקלים, שורשים ונטיית פעלים) של הישראלית, הגם שבלשנים מסורתיים רבים מסרבים להודות בכך.

תפקידה המכריע של היידיש בשפה הישראלית ראוי לתשומת לב גדולה בהרבה מזו שהוענקה לו עד כה. השפעתה של היידיש על הישראלית אמנם נדונה במחקרים שונים, אך לא באופן ממצה. ספרו הפרובוקטיבי של וקסלר (1990), שהרחיק לכת וטען - בהגזמה, אמנם - כי העברית איננה שפה שמית, זכה או להתעלמות מוחלטת או ליחס של ביטול. האם יש הפוחדים מגילוי היקף ההשפעה האירופית בכלל ותפקידה של היידיש בפרט בכינון שפתנו? כיצד עוד אפשר להסביר את העובדה המדהימה שסטודנטים ללשון עברית המתעניינים בישראלית - ולאו דווקא בעברית - נדרשים ללמוד ארמית ואכדית, אך לא יידיש?
   
איש לא דיבר ישראלית לפני סוף המאה התשע–עשרה
 
אני מציע, תחת זאת, את עקרון המייסדים: יידיש היא תורמת עיקרית לישראלית, מכיוון שהיתה שפת האם של רובם המכריע של "מחיי השפה העברית" ותלמידיהם, בשלב הקריטי של ראשית קיומה של הישראלית (בסוף המאה התשע-עשרה ובתחילת המאה העשרים). כל שאר השפות שיצרו את הישראלית - למעט העברית - הן תורמות משנִיות.

אחת האבחנות הסוריאליסטיות של מחקר זה מראה שמה שמכוּנה "החייאה" של שפה אחת, אינו מסתכם בהכרח במותה של שפה אחרת, אלא דווקא בהישרדותה. כבר פגשתי אוהבי יידיש קנאים שרצו לשאול את ה"הבראיסטים": "הרצחת וגם ירשת?" אני רוצה לקדם גישה מפייסת, חיובית יותר: תרבויות מתפתחות בדרכים שונות ומסקרנות באמצעות שפה. לא צריך לנטור טינה. מה שנחשב לטעויות של היום יכול בהחלט להיות הדקדוק של מחר. הפתרונות הזמניים של ההווה הן התשתית של העתיד. ועל כל פנים, גם אם נתקשה לקבל השקפה כה ליברלית, נוכל תמיד להתנחם בעובדה שאחרי ככלות הכול, היידיש שרדה מתחת לישראלית. לכן, כל זמן שתשרוד השפה הישראלית (והאמריקנית לא תהרוג אותה בימינו), היידיש תשרוד גם היא.

באיזו קטגוריה עלינו לסווג את הישראלית? היא לבטח איננה "שפה נורמלית", אם יש בכלל דבר כזה. ננסה לבחון, קודם כול, אם היא דומה לשפות "מתוקננות", לשפות "קריאוליות" או לשפות שעברו רֶה-לקסיפיקציה.

האם ישראלית היא "שפה מתוקננת", שעברה סטנדרטיזציה, כמו גרמנית גבוהה (Hochdeutsch), כמו איטלקית סטנדרטית (המבוססת על ניב טוסקני) או כמו סינית סטנדרטית מודרנית (המבוססת על המנדרינית)? לא בדיוק. שפות אלה, ברובן הגדול, התבססו על הדיאלקט או הדיאלקטים של דוברים ילידיים. יכול מאוד להיות שסינית סטנדרטית מודרנית לא היתה זהה בתחילה לשום דיאלקט מנדריני ספציפי. אף על פי כן, תושב בייג'ין בן הזמן ההוא יכול היה להוסיף ולדבר בשפת אִמו, ותוך כדי כך ליישם באופן הדרגתי את השינויים שהציגו הרשויות. וכך, למרות הִנְדוּס השפה, עדיין התקיימה שרשרת של דוברים ילידיים. זהו תרחיש שונה מאוד מן התרחיש הישראלי. איש לא דיבר ישראלית לפני סוף המאה התשע–עשרה! בל נשכח שהעברית לא דוּברה כשפת אם במשך יותר מ-1700 שנה, מאז המאה השנייה לספירת הנוצרים.

לאחר שהבהרנו נקודה זו, עלינו להמשיך ולבחון אם בכל זאת קיימת שפה סטנדרטית המבוססת על לשון לא מדוברת, כמו העברית במקרה של הישראלית. אם יש שפה כזאת, עד כמה היא דומה לישראלית? המקרה של הערבית הספרותית עשוי להיות דוגמה מעניינת. האם קיימים בעולם ילדים שנחשפו לערבית הספרותית כשפת אם? ואם כן, מה טיבה של הערבית הספרותית שלהם? אני מנחש שהיא תושפע מאוד משפת האם של הוריהם, שהיא, לבטח, ערבית מדוברת מקומית, למשל סורית, מצרית, מרוקנית או עירקית.
   
שפה קריאולית צומחת בדרך כלל מתוך צורך מעשי
 
האם ישראלית היא שפה "קריאולית" (creole), כלומר: לשון תערובת שנוצרה בדרך כלל בעקבות כיבוש או מסחר, ונלמדת בקרב הצאצאים כשפת אם? אף שיש לה הרבה מן המשותף עם השפות הקריאוליות, אינני חושב שהישראלית היא אחת מהן. וזאת מהסיבות הבאות:

1. בעוד ששפה קריאולית מבוססת לפחות על שלוש שפות מדוברות (שנוהגים לסווגן כסוּבְּסטראט וסוּפֶּרסטראט), אחת התורמות המרכזיות לישראלית היתה עברית - לשון מתה קלינית כשפת אם. שפה קריאולית היא לשון פּידג'ין (pidgin) שהפכה לשפת אם. בתהליך היווצרותה של פּידג'ין, לשון תערובת שאינה שפת אם, נחשפים הדוברים לדוברי שפה עילית (סופרסטראט), שפה הנחשבת ליוקרתית. למשל, הקריאולית הג'מייקנית מבוססת על שפות אפריקניות כמו הצְ'ווי (Twi), אך הסופרסטראט שלה הוא אנגלית.

2. דוברי הפּידג'ין, אם כך, אינם יודעי קרוא וכתוב של השפה העילית (למשל אנגלית, צרפתית או הולנדית), ויש להם נגישות מוגבלת אליה. לעומתם, אליעזר בן-יהודה ומְחַיִּים אחרים של השפה, הכירו את השפה העברית על בורייה - ולמעשה הרבה יותר טוב ממרבית הישראלים כיום - דרך הכתובים.

3. שפה קריאולית צומחת בדרך כלל מתוך צורך מעשי, אינסטרומנטלי של תקשורת. לא כך הישראלית. לצורכי תקשורת היו בנמצא מועמדות עדיפות בהרבה מן העברית הלא-מדוברת (הגם שניתן לטעון כי העברית היא בחירה "הוגנת" יותר, מפני שכל יהודי בעולם חייב לרכוש אותה, בניגוד, למשל, לאנגלית, ליידיש, לגרמנית או לערבית, שיוצרות אפליה כלפי כל מי שאינו דובר אותן כשפת אם). הישראלית היא תוצאה של אידיאולוגיה ציונית נחושה של תחייה לאומית.

יש הטוענים כי ההבדל המבני בין שפה קריאולית לשפה "נורמלית" איננו משמעותי, ושבעצם שפות קריאוליות דומות מאוד לשפות שאנחנו לא מתייחסים אליהן כאל קריאוליות, כמו למשל אנגלית. אלא שאפילו הם יסכימו, כי לפחות מהבחינה הסוציולוגית - לא הלשונית - השפה הקריאולית מציגה היבט שאינו קיים בשפות אחרות. אם די בהיבט זה כדי להנחות את ההבחנה בין שפה קריאולית לשפה שאינה קריאולית, קל וחומר שהישראלית איננה כזו: מבחינה סוציולוגית, ישראלית שונה מאוד מהשפות הקריאוליות, שמתהוות בתנאים חברתיים שונים לחלוטין.

אם כן, האם ישראלית היא שפה לא-קריאולית שעברה רֶה-לקסיפיקציה (החלפה של אוצר המילים)? אני סבור בהחלט שבישראלית יש מקרים רבים של רֶה-לקסיפיקציה בזעיר-אנפין. המונח "גן-ילדים" מתרגם את Kindergarten הגרמני. העובדה שבישראלית, אחרי "יש לי" מופיע מושא ישיר ולא נושא, היא בעצם תרגום של מבנה זהה הקיים בשפות אירופיות רבות. ביידיש, אחרי "אִיך האָב" (באנגלית: I have) מופיע מושא ישיר. אם טַהרן ישראלי אומר "יש לי הספר", נסו לשאול אותו אם אכן "יש לו הספר", ותראו אם הוא יגיד: "כן, יש לי הוא".

אולם, אינני חושב שהשפה הישראלית בכללותה היא תוצאה של רֶה-לקסיפיקציה. היווצרותה של הישראלית היתה הרבה יותר מורכבת, ולעתים קרובות עירבה החייאה של אלמנטים עבריים, רֶה-לקסיפיקציה של אלמנטים יִידיים, וחשוב מכול: שילוב של מאפיינים לשוניים ממִגוון שפות. מכאן נובעת התיאוריה שלי, שישראלית היא שפת כלאיים.
 
אפשר לטעון שכל שפה היא מעורבת

ובכל זאת, כיצד עלינו לסווג את הישראלית? ג'אקומו הולך לבית החולים לבקר את ג'וזפה, בנו התינוק שאך זה נולד. כשהוא מגיע למחלקת התינוקות, הוא מבחין בשלטים שונים. תחת השלט: "תינוקות בלונדינים" שוכבים כעשרים תינוקות. הוא מבחין בשלט: "תינוקות קטנים", ושם שוכבים כחמישה–עשר תינוקות. בסמוך הוא רואה שלט: "תינוקות בעייתיים", ושם שוכבים עשרה תינוקות. אבל בנו אינו נמצא תחת אף אחד מהשלטים האלה. לבסוף, בקצה המסדרון, הוא מבחין בשלט: "ג'וזפה". האם גם הישראלית, כמו ג'וזפה, בנו של ג'אקומו, מהווה קטגוריה בפני עצמה, סוי גנריס? ובכן, בהחלט יכול להיות. אבל אם היו מחייבים אותי לבחור קטגוריה, הייתי מסַווג אותה כשפה "מעורבת" (mixed language).

מהי שפה מעורבת? אפשר לטעון שכל שפה היא מעורבת. לדוגמה, אנגלית הושפעה באופן ניכר משפות שאינן גרמאניות, כמו הצרפתית. אלא שהמונח "שפה מעורבת" בבלשנות - משמעותו הספציפית היא "שפה לא-גנטית" (כלומר, שפה שלא עברה מִדוֹברים ילידיים לצאצאיהם), שאינה פּידג'ין או קריאולית. במילים אחרות, שפה מעורבת היא שפה טבעית (שפת אם), שבניגוד לשפות "נורמליות", איננה צאצאית של אב קדמון אחד, אלא תולדה של שילוב שתי שפות קיימות או יותר. כך, למשל, Media Lengua באקוודור, שאוצר המילים שלה הוא 93% ספרדי, אך הדקדוק שלה קֵצְ'ואני (מבוסס על שפת ה-(Quechua. שפה מעורבת אחרת היא מֵדְני-אָלֵאוּט (Medny Aleut), המדוברת באיי קוֹפֶּר ומערֶבת רוסית ואָלֵאוּטית (Aleut).

שפת המָאָה (Ma’a) המדוברת בטנזניה היא (במקור) שפה כושיתית. אלא שהיא שָאלה מורפולוגיה בסיטונאות משפות בַּנְטוּ שבסביבה, וכיום היא בעצם נראית כשפת בנטו בעלת אוצר מילים שונה. תהליך "החלפת דקדוק" זה הוא היפוכה של הרֶה-לקסיפיקציה (החלפת אוצר המילים). ואכן ניתן למצוא בלשנים שמחשיבים את מָאָה לשפת בנטו, אף על פי שמבחינה גנטית (לא טיפוֹלוגית) הדבר בעייתי מאוד, שכן יש הבדל היסטורי גדול בינה לבין שפת בנטו רגילה.

בשפה שהיא מעורבת באופן מובהק, יחידות גדולות ואחידות של חומר לשוני מיובאות בכמויות גדולות מכל אחת משפות המוצא. מיצ'יף (Michif), שפה המדוברת בארצות הברית ובקנדה, מבוססת הן על שפתו של שבט הקְרִי (Cree, שבט אינדיאני בדרום מרכז קנדה) והן על צרפתית קנדית. מערכת הפועל של מיצ'יף היא לגמרי קְרי, אולם מערכת השמות שלה היא צרפתית לחלוטין.

הישראלית היא שונה. ההשפעה של היידיש ושפות אירופיות אחרות ניכרת בבירור בכל מרכיביה. נראה אפוא שבישראלית התהליך מורכב יותר (ראו עקרון החפיפה בהמשך). הבדל נוסף בין ישראלית ושפות מעורבות אחרות הוא שבשפות מעורבות, העירוב הוא של שפות אם חיות ומדוברות, שלא כמו העברית. אולם ייתכן שסיפורה של הלחואידיש חורג מהכלל הזה. מקור השם "לחואידיש" הוא בביטוי העברי "לשון קודש". שפה זו שימשה עד המאה העשרים כניב סודי ומיוחד בשוֹפְּלוֹך (Schoploch) שבמחוז בּאדן-וירטמברג (Baden-Württemberg) בגרמניה. הדקדוק שלה היה גרמאני, אך אוצר המילים שלה נגזר מעברית אשכנזית (לעתים דרך היידיש). עם זאת, עברית אשכנזית לא היתה שפת האם של הסוחרים והיהודים שהשתמשו בלחואידיש.
   
ישראלים רבים בטוחים שהם מבינים את התנ"ך
 
ממש כשם שההכלאה במוזיקה ובקולנוע הישראלי מגשרת בין תרבות מזרח-תיכונית לתרבות מערבית, השפה הישראלית מדגימה ששיוך גנטי - לפחות במקרה של מה שמכונה "שפות לא-גנטיות" (כלומר, שפות שלא עברו מדוֹברים ילידיים לצאצאיהם) - לא חייב להיות חד-הורי, ויכול להוות רצף מתמשך בין שפות מספר. הן השיטה ההשוואתית (comparative method), המשחזרת מילים של פרוֹטוֹ-שפות, הן הלקסיקו-סטטיסטיקה (סטטיסטיקה לקסיקלית, שיטה סטטיסטית בבלשנות היסטורית, המנסה לקבוע בעזרת רשימה של מילות יסוד מתי נפרדו לשונות זו מזו), אף שהן מועילות במקרים אחרים, אין די בהן כדי לקבוע את השיוך הגנטי של הישראלית.

ברצוני להציג את מה שאני קורא לו עקרון החפיפה: ככל שמאפיין לשוני קיים במספר רב יותר של שפות תורמות, כן גדל הסיכוי שלו להישמר בשפת המטרה. מעניין לציין שהיידיש בעצמה היא שפה בעלת מקורות רבים, בעלת מרכיבים ארמיים ועבריים חשובים. לכן יש מקרים שבהם העברית והיידיש משפיעות על הישראלית באופן סימולטני, כאשר המאפיינים הרלוונטיים מיידיש נובעים למעשה בעצמם מאותם אלמנטים עבריים המעורבים בתהליך. דוגמה לתהליך כזה הוא הביטוי הישראלי "נהיה לו חושך בעיניים". זהו תרגום בבוּאה של הביטוי היִידי בעל המשמעות הזהה "ס'איז אים געוואָרן פֿינצטער אין די אויגן", שיכול מצִדו להיות עיבוד של הביטוי העברי "חשכו עיניו". בביטוי העברי ניתָקל אך לעתים נדירות, במשלב גבוה של השפה הישראלית, ואילו הביטוי הישראלי, הגזור מן היידיש, הוא ביטוי שגור ומקובל (או לפחות היה כזה בעבר). באופן דומה, "לך תדע" הישראלי הוא תרגום בבוּאה של הביטוי היידי "גיי ווייס" (בצרפתית: va savoir), שיש גורסים שהוא מצִדו אינו אלא עיבוד לצירופים המשנאיים "צא ולמד", "צא וראה" או "צא וחשוב". לך תדע!

לטבע הבינארי של הישראלית יש משמעויות תיאורטיות הנוגעות לענפים רבים של מדע השפה: "בלשנות מגע" (contact linguistics), סוציו-בלשנות, החייאה ושימור של השפה, גנטיקה וגניאָלוגיה של השפה, טיפוֹלוגיה וקריאוליסטיקה וכן המחקר של שפות מעורבות. אולם החשיבות של המחקר הזה נעוצה קודם כול במשמעויות המעשיות שניתן לגזור ממנו.

ראשית, מלומדים, מורים והורים ישראלים צריכים להבחין באופן ברור בין עברית לישראלית. לא צריך להנחיל לילדים כי הם לומדים את שפתו של ישעיהו - אלא אם כן הכוונה היא לחוזה המלומד בן המאה העשרים, ישעיהו ליבוביץ.

שנית, אם משרד החינוך הישראלי רוצה לאבחן את כישורי הבנת הנקרא של תלמידי בתי הספר היסודיים, עליו לבחון אותם על טקסטים הכתובים בישראלית - ולא בעברית. חרף אחת-עשרה שנות לימוד של התנ"ך בבית הספר, מרבית הישראלים תלויים בספרי פירושים (למשל, ספרי הרטום-קסוטו). יתר על כן, ישראלים רבים בטוחים שהם מבינים את התנ"ך, ואילו למעשה הם "מבינים" אותו מנקודת המבט של הישראלית. וההורים צריכים להיות מודעים לכך! הישראלים נדרשים בגיל צעיר להוכיח הבנה ובקיאות בשפה שאיננה שפת האם שלהם? ניחא. אך להגיד להם שזה כתוב בשפתם?

שלישית, אם משרד החינוך רוצה שהישראלים יֵדעו את התנ"ך, עליו לדאוג לכך שהתנ"ך יתורגם לישראלית. יש הרבה תלמידים הנחשבים "גרועים בתנ"ך", והסיבה לכך היא לבטח לא טיפשותם, אלא פשוט מחסום השפה.

רביעית, עלינו להכיר בכך שבמחקר של בלשנות ישראלית, יידיש חשובה הרבה יותר מֵערבית, שלא לדבר על ארמית או אכדית. כיום נדרשים סטודנטים ללמוד את כל השפות האלה, אך מהיידיש מתעלמים לחלוטין.
   
מבחינה בלשנית קיימת ישות ישראלית, והיא חדשה ורבת-מקורות
 
חמישית, אנו יכולים אמנם להסיק שניתן להחיות שפה מתה, אבל לא בלי התערבות שפ(ו)ת האם של מחיי השפה (במקרה שלנו, יידיש...), שבדרך כלל משנות את שפת המטרה (עברית). שפה שהוחייתה תהיה באופן בלתי נמנע מושפעת בדרך זו או אחרת משפ(ו)ת האם של מחיֶּיהָ (ובישראלית זו הכלאה יותר מאשר החלפת אוצר המילים). אני בטוח שניתן להבחין בכך בשפות כמו מַנְקְס (Manx, שפה המדוברת באי מאן שבין אירלנד ואנגליה) וקוֹרְנית (Cornish, המדוברת בדרום-מערב אנגליה), שהן מקרים פחות מוצלחים של תחיית שפה. בלשנים שמנסים ליישם את לקחי הישראלית על שפות לא-מדוברות אחרות, צריכים לשים לב לכך.

שישית, אם רוצים להימנע מבלבול, עלינו לקרוא לשפתנו "ישראלית". השמות "עברית", "עברית מודרנית", "עברית ישראלית" וכיוצא באלה אינם שמות שגויים באופן קטגורי, אבל הם מטעים ומוליכים שולל. הישראלית מהווה סוג מובחן ביחס לשפות שתרמו להיווצרותה. אם להשתמש במטפורה מעולם הכימיה, עדיף להתייחס לישראלית כאל תרכובת או כאל תמיסה, ולא כאל תערובת או תרחיף. כלומר, לא ניתן לשוב ולפרק אותה אל היסודות ה"טהורים" שמרכיבים אותה.

אם מאמר-מבוא זה מצליח לזרוע ספק במחשבתו של הקורא ולהתריע באוזניו על שטיפת המוח של ההשקפה המסורתית, הרי שהוא השיג את מטרתו. אחרי ככלות הכול, אני מבקש לקדם את הרעיון של ריבוי סיבות (multiple causation), אל מול ההסבר הפשטני, הילדותי, הפנאטי אפילו, של חד-סיבתיות. הסברים חד-סיבתיים כאלה רוֹוחים מאוד בפוליטיקה - משני צִדיה של הקשת הפוליטית (בנוסח: "אמריקה אחראית לכל בעיות העולם" או: "האִסלאם הוא הסיבה היחידה לפיגועי התאבדות"). אך רעיונות פשטניים דומים המבוססים על "סיבה יחידה" נפוצים, למרבה הצער, גם בשדה הבלשנות המודרנית, שבה רבים הם המלומדים הלוקחים לעצמם את החופש להסביר כל דבר המתרחש בשפה תוך התעלמות מוחלטת מהיבטים היסטוריים, ממגעים בין תרבויות, מפונקציה וממעש.

יהיה ודאי מי שיתהה, אם השקפתי זו כרוכה באיזו אג'נדה פוליטית. התשובה היא שלילית. מסה זאת נכתבה מתוך הדחף לקרב אותנו אל האמת הסוציו-בלשנית: זה הכול. אך אני מודע לכך שכמה מהמסקנות שלה, וכן הטרמינולוגיה החדשה שהיא מציעה, עלולות לעורר התנגדות אצל אנשים או מגזרים מסוימים. עם זאת, יש צעירים חילוניים ישראלים רבים שמאסו במצב הקיים, שניתן להגדירו כ"יותר מדי היסטוריה על מעט מדי גיאוגרפיה". אלה יכולים אפוא לומר שגם מבחינה בלשנית קיימת ישות ישראלית, והיא חדשה ורבת-מקורות. אנחנו לא צריכים לפחד ממנה. מוטב שנשתחרר מעט מכבלי ההיסטוריה, ונגדיר את עצמנו כישראלים. זהות ישראלית חדשה, רבת-מקורות ועצמאית מצד אחד, אך זהות הקשורה בה בעת - בהכלאה - לעָבר יהודי מגוּון, עתיק ומודרני. ומי יודע? ייתכן כי כמה אינדיווידואלים יחַבּרו בין רעיון ההכלאה הלשונית לבין התחלת פרק חדש בהיסטוריה הישראלית.

מתוך "הו!", כתב עת לספרות, גיליון 2, יוני 2005, עורך: דורי מנור, הוצאת אחוזת בית.

The Genetics of the Israeli Language: mosaic or Mosaic?

Midstream 50.4: 30-32

Zuckermann, Ghil'ad 2004. ‘The Genetics of the Israeli Language: mosaic or Mosaic?’. Midstream 50.4: 30-32.

Lear’s in Israel

Word Ways: The Journal of Recreational Linguistics 31.2: 154-5

Zuckermann, Ghil'ad 1998. ‘Lear’s in Israel’. Word Ways: The Journal of Recreational Linguistics 31.2: 154-5.

Italo-Hebraic Homophonous Poem

Word Ways: The Journal of Recreational Linguistics 36.4

Zuckermann, Ghil'ad 2003. 'Italo-Hebraic Homophonous Poem’. Word Ways: The Journal of Recreational Linguistics 36.4.

Hideous Spectre of Censorship (The anti-Israeli boycott threatens the very basis of academic debate)

The Times Higher Education Supplement, 15 August, p. 14

Zuckermann, Ghil'ad 2003. ‘Hideous Spectre of Censorship (The anti-Israeli boycott threatens the very basis of academic debate)’. The Times Higher Education Supplement, 15 August, p. 14.

Icelandic: Phonosemantic Matching

Co-authored with Yair Sapir; pp. 19-43 (Chapter 2) (References: 296-325) of Judith Rosenhouse and Rotem Kowner (eds), Globally Speaking: Motives for Adopting English Vocabulary in Other Languages. Clevedon - Buffalo - Toronto: Multilingual Matters.

Sapir, Yair and Zuckermann, Ghil'ad 2008. ‘Icelandic: Phonosemantic Matching’, pp. 19-43 (Chapter 2) (References: 296-325) of Judith Rosenhouse and Rotem Kowner (eds), Globally Speaking: Motives for Adopting English Vocabulary in Other Languages. Clevedon - Buffalo - Toronto: Multilingual Matters.

Israeli, daber israelit! (Israeli, Speak Israeli!)

Haaretz Sfarim -  Special Issue for Israel's 61st Independence Day Eve  (28 April 2009) (in Israeli)

Zuckermann, Ghil'ad 2009. 'Israeli, daber israelit!' (Israeli, Speak Israeli!). Haaretz Sfarim -  Special Issue for Israel's 61st Independence Day Eve  (28 April 2009) (in Israeli)

ישראלי, דבר ישראלית! \ גלעד צוקרמן
הארץ ספרים - ערב יום העצמאות ה-61 למדינת ישראל
(28/04/2009)

כמה ימים לפני שראה אור ספרי קיבלתי לידי את הכריכה, העפתי בה מבט ונהיה לי חושך בעיניים ואף חשכו עיני. בעוד שכותרת הספר היא "ישראלית שפה יפה", המשפט האחרון בצדה האחורי של הכריכה היה "זהו ספרו הראשון בעברית". התקשרתי בדאגה להוצאת עם עובד, וניתן לי אולטימטום: או שנישאר עם "זהו ספרו הראשון בעברית" או שנשנה ל"זהו ספרו הראשון בישראלית וספרו האחרון בעם עובד".

הפשרה בסופו של דבר היתה "זהו ספרו הראשון הרואה אור בישראל". "?What's in a name" שואלת יעל (יוליה) את רם (רומאו). ובכן יש מקרים שבהם השם חשוב ביותר, כי הוא קובע למעשה כיצד ייתפש הדבר שאותו הוא מייצג: כפי שהמחשבה משפיעה על הלשון, כך הלשון משפיעה על המחשבה. כבר לפני 2,500 שנים אמר קונפוציוס שהדבר הראשון שצריך לעשות הוא לתקן שמות.

בינת הלב

אם הייתי ממשיך לקרוא לישראלית באופן מוליך שולל "עברית מודרנית", או "עברית ישראלית", הקוראים עלולים היו לחשוב בטעות שהמודל שלי הוא עוד גרסה מתחכמת של הטענה המוכרת שהישראלית היא אבולוציה של העברית עם השפעות של "שפות זרות" כמו היידיש. "ברור שהעברית הושפעה קצת מהיידיש", אומרים טהרנים מתחסדים, לשונאים צדקנים ובלשנים פסאודו-מתקדמים. אבל זה לא מה שאני מציע. לספר יש שתי טענות מרכזיות: 1. היברידיות: הישראלית אינה שלב אבולוציוני בהתפתחות העברית, אלא שפת-כלאיים חדשה היונקת בו זמנית הן מהעברית, הן מהיידיש והן משפות אחרות שדיברו מחיי השפה. לפיכך, היידיש, למשל, איננה "שפה זרה" ביחס לישראלית, והמלה "אינטואיציה" ("בינת הלב"), לדוגמה, אינה מלה זרה כי אם יסוד מובנה, בלתי נפרד בישראלית. 2. ילידיות: אין שום טעם לכפות דקדוק על מי שדובר את הישראלית כשפת אם מהסיבה הפשוטה שהוא כבר מדבר אותה באופן מושלם, לפי חוקי דקדוק המצויים במוחו. בניגוד לשפת הכתיבה והספרות, שהיא "הביטוס" - מוסכמה חברתית, לפי הסוציולוג פייר בורדייה - שפת האם המדוברת אינה נלמדת אלא נרכשת באופן אוטומטי בלי מאמץ. זאת בניגוד גמור לטענתו הנערצת, והשגויה לטעמי, של הבלשן הידוע זאב בן-חיים, "את לשונו, לשון דיבורו, קונה אדם בעמל וביגעה של שנים, ביגעה מתמדת כל ימי חייו" ("לשון עתיקה במציאות חדשה", לשוננו לעם, האקדמיה ללשון עברית, 1953).

היחס בין תכונות השפה שלהן אני טוען בספר - היברידיות וילידיות - מורכב. תמיכה בטענה אחת אינה גוררת בהכרח תמיכה באחרת. למשל, יש שישתכנעו שהישראלית היא שפת-כלאיים, אך עדיין יבקשו לכפות תקן אליטיסטי על דוברי הישראלית; אחרים ימשיכו להיות בטוחים שהישראלית היא עברית, אך ירשו לישראלים לדבר "איך שבראש שלהם". יחד עם זאת, לדעתי החידוש בספר - מלבד הטענה ההיברידית עצמה - הוא בקישור שבינה לבין ילידיות: גם אם יש ישראלים - בניגוד אלי - שמאמינים שצריך תקן, יש בכוחו של הספר לגרום להם לשנות את מאפייניו של התקן הזה: הם לא יכולים להמשיך ולהתעלם מכך שדקדוק הישראלית אינו מבוסס רק על הדקדוק העברי. או במלים אחרות, הספר מציע גם ששפת הדיבור לא זקוקה לתקן; וגם שאם יהיה תקן - מדוע הוא חייב להיות עברי?

כפיית התקן העברי עלולה לגרום למה שאני מכנה סכיזופרניה דקדוקית: למשל, אצל דוברי ישראלית רבים "שלושה-עשר ילדים" נוגד את הדקדוק שבמוחם. אחרי הכל, ברוב השפות שהתמזגו ויצרו את הישראלית - ובניגוד לעברית - אין קיטוב מגדרי מוזר שכזה המצרף שם-מספר נקבי (שלושה, עם ה' בסוף) לשם-עצם זכרי (ילדים). יוצא שבאופן אבסורדי, המורות ללשון בעצם מכריחות את הישראלים לדבר נגד הדקדוק שלהם עצמם. אבל, כאמור, הספר אינו מוקדש רק לקריאת תיגר נגד כפיית דקדוק עברי על שפה שיש לה היגיון פנימי - ישראלי - משל עצמה.

תרומתי בסינתזה

כדי לתאר את הדיאלקטיקה של הפילוסוף הגרמני הגל נהוג להשתמש בשלישייה תזה-אנטיתזה-סינתזה. הכלי הזה משמש גם דיסציפלינות אחרות: לפני כמה חודשים שמעתי בספריית בית אריאלה את פילוסוף האמנות דייוויד גרייבס מגדיר את המוסיקה הקלאסית (הלבנה, האנינה, התבונית וההרמונית) כתזה; את הבלוז (השחור, הייצרי, המאלתר) כאנטיתזה; ואת הפופ-רוק (השחור-המולבן, למשל של "הביטלס") כסינתזה.

על סמך הדיאלקטיקה הזאת נוצרה גם תפישתי בנוגע לישראלית: התזה, למשל של הבלשנים חיים רבין וחיים רוזן, היא שהישראלית היא שפה שמית: עברית שהוחייתה; האנטיתזה, למשל של הבלשנים גוטהלף ברגשטרסר ופאול וקסלר, היא שהישראלית היא שפה אירופית: יידיש עם מלים עבריות; והתרומה שלי היא ביצירת הסינתזה: הישראלית היא שפת-כלאיים אירו-אסיאתית: גם שמית (ממשפחת הלשונות האפרו-אסיאתיות) וגם אירופית (ממשפחת הלשונות ההודו-אירופיות). הכלי החשוב ביותר בספר הוא "עקרון החפיפה": ככל שמאפיין לשוני קיים ביותר שפות תורמות, כך יש לו סיכוי גדול יותר לחדור לשפה המתהווה. מהפכניות העיקרון הזה נעוצה בעובדה שהוא נוגד את "אילן היוחסין", כלי חשוב בבלשנות היסטורית, שיכול להשתמע ממנו שלכל שפה יש הורה אחד בלבד. אילן היוחסין עומד בבסיסן של התזה והאנטיתזה שכן כל אחת מהן מאמינה שלישראלית יש רק הורה אמיתי אחד: בין אם הוא העברית (תזה) ובין אם הוא היידיש (אנטיתזה). הסינתזה, לעומת זאת, רואה בישראלית לשון רב-הורית.

אני מנבא שבסופו של דבר, סינתזת הכלאיים שלי תהפוך לתזה החדשה, מה שאולי מסביר את הקושי של חוקרים מסוימים לקבל אותה: שכן התקבלותה תביא לשכתוב אלפי מחקרים, שהוקדשו, לאמיתו של דבר, לכפיית היסטוריזציה עברית על השפה הישראלית היפהפייה והעצמאית, שאינה רק מרובדת ומרובת משלבים אלא גם מרובת מקורות.

היו גם קטילות

כיצד התקבל הספר על ידי המבקרים? היו מחמאות, למשל "היידיש היא תשוקתו של הבלשן הצעיר והמבריק גלעד צוקרמן... המלאי הגדול של דוגמאות שהוא מביא, ממיין ונותן להם שמות... ראוי בהחלט להקשבה וללימוד (יצחק לאור, הארץ, 9.1.09); "הבלשן גלעד צוקרמן טוען - ומדגים - מדוע אין הישראלים מדברים עברית... אלא שפה חדשה, שהוא מכנה 'ישראלית'... הסקירה המקיפה שלו את השינויים בשפה - בהגייה, בהטעמה, בסיומות, בהשאלות משפות זרות - היא לא פחות ממרתקת... וכתובה באופן קריא להפתיע" (פאר פרידמן, מעריב, 26.12.08); "ספר שנון, מרתק ומשעשע... ההדגמה בספר החדשני הזה היא באמצעות הדקדוק" (מנחם פרי, 20.1.09 ,Ynet); "מראה בצורה משכנעת באיזו מידה העברית הישראלית שונה מהעברית המקראית - ובדרך מספק אוצר של אנקדוטות לשעות ארוכות של שיחות סלון" (טל לינזן, TIME OUT תל אביב, 22.1.09); "מאיר בצורה משכנעת (ומשעשעת למדי) את מקורותיה הרבגוניים של שפת הדיבור הנהוגה היום בארצנו" (ישראל ברטל, ידיעות אחרונות, 9.1.09); "כתוב בלשון פשוטה ובהירה, מכוונת לכלל המתעניינים בשפה... והוא רווי בהומור רב" (אהרן פורת, מקור ראשון, 9.1.09); "מעניין ואנרגטי" (ניסן שור, TIME OUT תל אביב, 29.1.09). אך היו כמצופה גם קטילות, חגי חיטרון הידען והמוערך פסק "ספר מעניין אך מרגיז" או "משכנע, נחמד, מזיק" ("הארץ, ספרים", 24.12.08) בעוד נועם אורדן טען כי "הספר הזה קורא לדיון מעמיק" (באותו הגיליון), בא נציגה האמיץ והבלתי רשמי של התרביץ - סליחה, האקדמיה ללשון העברית - יוסי שריד, והכריז קבל עם ועדה, תוך השפעה מוסווית של היידיש ש"'עשר שקל'...הוא קשקוש בתחת" (הארץ, 28.12.08); ובעוד רוביק רוזנטל הציע כי "צוקרמן הוא איש מבריק וידען, והוא מעלה תופעות חשובות" (18.12.08 ,NRG), הגיח בני ציפר בבלוג שלו והעיר: "הפרופסור ארך השיער והקופצני הזה בא לכבדנו בביקור מולדת" (הארץ, Online 19.12.08). האם במקרה רמז ציפר המשעשע לכך שלישראלי שאינו מתגורר בישראל כל ימות השנה אין שום זכות דיבור על השפה הישראלית? אחד המשפטים חדי-העין ביותר היה של אורדן: "מה שהדהים אותי בתגובות לספר הוא אפס המידע שאנשים נזקקים לו כדי לא להסכים אתו, ועוד בנחרצות". השוו זאת לציפר, איך לא: "הגיע הזמן, באמת, שמלומדים ישובו אל מגדל השן שממנו באו". הבלוגאי שמגדיר עצמו תדיר כ"אליטה" (עילית), מבקש לעמוד לבדו על הפודיום ולשלוח את מי שלא מסכימים אתו למקום שממנו באו. מעניין למה.

יכחיד את השפה

יוסי שריד, ימני קיצוני (בתחום הלשון) המזלזל באויביו (ישראלים "עילגי לשון") והתומך בטרנספר אכזרי וחסר רחמים (של מה שהוא מכנה "שיבושי לשון"), הכתיר את מאמר הביקורת שלו: "קוף לקוף יביע אומר". רוצה לומר שמי שיקרא את "ישראלית שפה יפה" ויאמץ את מסקנותיו "יכחיד את השפה העברית" (עם דגש ב-כ', כפי שנזף בי חיים "יבין" בתוכנית הרדיו של יעל דן) ויביא בסופו של תהליך לכך שנדבר כמו קופים: או-או-או?.

שריד טועה בגדול, כי מותר האדם מן הקוף בדיוק בתכונות ש"ישראלית שפה יפה" מעלה על נס: היברידיות וגנרטיוויות (למשל, בניגוד לבבון, ההומו ספיינס ספיינס אישראליקוס וולגריס יכול ליצור משפטים מקוריים שלא שמע מעולם). הרבה יותר קל לאלף שימפנזה לפעול לפי מספר מוגדר של חוקים א-לה יוסי שריד מאשר למזג לשונות, לייצר מבנים חדשים, לבטא משהו שלא ביטאה קודם, לגרום להתפתחות השפה - בדיוק כפי שעושה למזלנו דובר הישראלית הילידי באופן יום-יומי, למורת רוחו של שריד.

מדהים הוא שיוסי שריד מאשים אותי ב"התנשאות האמיתית בהתגלמותה האקדמית": בעוד שאני מחבק את הדובר הילידי באשר הוא ובאשר שפתו, לשריד אין ספק שהישראלים הם אספסוף דפ"ר ומטומטם, מאותגר שכלית ומקשקש בתחת, שמוטל על האליטה ללמדו כיצד לדבר ולהתבטא.

מי חיפף את פרק ב'?

גם ישראל ברטל, הבכיר והמנוסה, שמאשים אותי בא-היסטוריות, פוסל במומו. אני מקבל את ביקורתו ש"ישראלית שפה יפה", שהוא ספר בלשני בעיקרו, היה יכול לספק יותר היסטוריה. אבל דבר אחד בטוח: בניגוד למודל התחייה שולל-הגולה, שברטל, ההיסטורי לכאורה, הוא אחד מתומכיו, מוכיח המודל ההיברידי שהישראלית לא רק ממשיכה את היידיש ושאר שפות האם של מחיי השפה, אלא גם יונקת בו זמנית מן העברית היפהפייה הנרדמת - לתקופותיה ולסגנונותיה. המתכחשים להיסטוריה היהודית (בתפוצות) הם דווקא חברי אסכולת ההחייאה כברטל, שמתעלמים לא רק מהפרט ההיסטורי הפשוט שהעברית לא דוברה כשפת אם במשך כ-1,750 שנים, אלא גם מהממצא הנוירולוגי שקיים הבדל מהותי בין דיבור ילידי לבין דיבור שפה שאיננה שפת אם.

"ישראלית שפה יפה" מצעיד את חקר הלשון הישראלית קדימה והסינתזה שהוא מציג היא היסטורית הרבה יותר מהאמונה העיוורת שאנחנו מדברים את שפת ישעיהו (לא לייבוביץ') עם טעויות, אידיאולוגיה שבעודה תרה אחר עתיקות יומין (ככל תנועה לאומית), שוללת את ההיסטוריה היהודית בגולה ומתכחשת להיברידיות היהודית המרתקת לתקופותיה. יצחק לאור חד העין כתב ש"פרקי הספר הראשונים מיותרים" ואז הוא טען שתי טענות גדולות המעידות על מעידה אחת קטנה: נדמה לי שלאור לא בדיוק קרא לעומק את פרק ב' שבספר (שהרי הוא כאמור מיותר), לכן הוא חושב עדיין שאני "סבור שהיידיש עברה רה-לקסיפיקציה" וש"מה שחסר בספר: היסטוריזציה של הוויכוח".

פרק ב' לא רק מציג היסטוריזציה של הוויכוח ומתאר את האסכולות השונות בנוגע לאופן היווצרותה של העברית (אני מודה שפרק זה יכול היה להתרחב ולהיות ספר לעצמו, וכך לרצות את לאור ואולי גם את ברטל); אלא שבפרק הזה אני גם פוסל באופן חד וברור את החד-הוריות של השפה ומציע מודל חדש רב-הורי, כלומר היברידי. לאור צודק בכותבו שיש לישראלית "היסטוריה ייחודית משלה, שאינה תואמת תהליך מקביל אחר". חבל רק שהוא מבין מהספר ש"במקום להודות שהעברית היתה תמיד כמה-עבריות (צוקרמן) מפלג את ה'אחת' לשתיים, ומזקק לעצמו עברית 'אחת' שמית, וישראלית 'אחת' - אירופית".

אני מודה שכדי להוכיח את מה שרוב החוקרים ככולם מתעלמים ממנו, הצבעתי על יסודות לא-שמיים מגוונים ומרכזיים בישראלית, מה שעלול ליצור רושם של חוסר איזון אנטי-שמי. אף על פי כן קובע הספר בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים ש"שפה או דיאלקט הם אוסף אבסטרקטי מטא-לשוני של אידיולקטים (כלומר, הדיבור הייחודי של כל דובר בהשוואה לדוברים אחרים של אותה שפה)" (עמ' 57); וש"חשוב לראות כי ניתן להבחין בשילוב של השפעות שמיות והודו-אירופיות כבר בתורמות העיקריות עצמן. בעוד היידיש עוצבה על ידי העברית והארמית, שפות הודו-אירופיות (כמו יוונית) מילאו תפקיד חשוב בהתפתחותה של העברית השמית. לאמיתו של דבר, לפני הופעתה של הישראלית השפיעה היידיש על וריאציות ימי-בייניימיות של העברית ועל סגנונות שונים של עברית מודרנית, אשר השפיעו אף הם על הישראלית" (עמ' 51).

מקור המלה תחת

מנחם פרי המשכיל מכיר את הספרות הישראלית פי מאה טוב יותר ממני. אבל הוא לא מבחין בין ישראלית מדוברת, שהיא לב-לבו של הספר "ישראלית שפה יפה", לבין ישראלית ספרותית - שלדעתי מצויה על קו הרצף בין ישראלית, למשל של אתגר קרת, לבין הפסאודו-עברית, למשל של ש"י עגנון. פרי כותב בחוכמה: "עד שלא נפסיק לשלול את יידיש, תקשור אותנו אליה בעבותות ברזל עצם השלילה". אבל תוך התעלמות מהחשיבות הבלשנית של עקרון החפיפה, עקרון המייסדים ודיוני הדקדוק השיטתיים המפורטים בספר, טוען פרי - בניגוד למשל לחנוך מרמרי שמבין שהספר "פרובוקטיווי" (TIME OUT, תל אביב, 29.1.09) - ש"ההבחנות העיקריות של הספר, כולל המונח החדש 'ישראלית', כבר הושמעו לפני יותר ממאה שנה". איך יכולתי לפסוח על מכתבו של מנדלי לרבניצקי מהמאה ה-19 ועל מאמרו של דרויאנוב מ-1919? נזכרתי, להבדיל אלפי הבדלות, במה שטען נגדי מלומד ירושלמי אחד בתגובה על כך שאמרתי בהרצאה באוניברסיטה הישראלית - סליחה, העברית - על הר הצופים, שהמלה הישראלית "תחת" במשמעותה העכוזית, מקורה במלה היידית תחת (טוכעס), שהיא תרגום בבואה של שפות אירופה.

המלומד צעק: "עוכר ישראל שכמוך, יהודי בעל שנאה עצמית, נו תפסיק כבר עם היידיש הז'רגונית הזאת, 'תחת' מגיע ישירות מן העברית, שהרי כל בר-דעת יודע שרבי גמליאל בן שמואל השתמש ב'תחת' במשמעות 'ישבן' עם תלמידיו הנאמנים בשלהי המאה השמינית למניינם של הנוצרים יש"ו! איך אתה מרשה לעצמך להתעלם מהעובדה הכל כך בסיסית הזאת?"

תרופת נגד לסכיזופרניה

מטרתו העיקרית של הספר היא להעלות לדיון רציני, מעמיק ומתורבת - כמה שיותר נועם-אורדני וכמה שפחות בני-ציפרי - סוגייה חשובה ומרתקת בהיסטוריה היהודית והבלשנית. לא הייתי נענה לבקשה של ניר ברעם לכתוב את הספר לולא הייתי סמוך ובטוח שיש באמתחתי מודל מקורי, פורץ-דרך, בהיר, שיטתי, ולא פחות חשוב: מועיל. שימוש מושכל ראשון ב"ישראלית" עושה ניסן שור: "אני יכול לקבל את התזה של צוקרמן, ולעשות בה שימוש מעשי שיעזור לי להסתגל להבדלים המצפוניים בשפה שאני דובר. מבחינתי טוב שתהיה הבחנה בסיסית בין עברית לישראלית. אולי זה מה שיגשר על הפער האידיאולוגי בין השפה שלי לשפה הממסדית" (TIME OUT תל אביב, 29.1.09).

המודל ההיברידי יכול לחדד תובנות גם בחקר הישראליות בתחומים אחרים כמו מוסיקה, שירי זמר, קולנוע, כלכלה וארכיטקטורה. בזירה הלשונית יש לספר אפילו יתרונות תרפויטיים: ראשית, דוברים ילידיים כבר יכולים להשתחרר מרגשות הבושה או האשמה המיותרים על "טעויות לשון" שאינן בעצם טעויות. שנית, מלבד מכתבי נאצה קיבלתי עשרות הודעות תודה מאנשים שעד קריאת הספר פשוט נמנעו מלציין את שם המספר מפחד "לשגות": דוברי ישראלית בעלי תסביכים דקדוקיים עשויים להתעצם ולשפר את הביטחון העצמי תוך התמודדות עם הסכיזופרניה הדקדוקית, פרי באושים של אינדוקטרינציות ושטיפות מוח ארוכות שנים של גדוד מגיני השפה, ועד הלשון, התרביץ ללשון העברית, מורות ללשון, מורים לתנ"ך, משרד החינוך, יועצים ועורכים לשוניים וכיו"ב.

שורת המחץ: "קודם מתעלמים ממך, אחר כך לועגים לך, אחר כך נלחמים בך - ולבסוף אתה מנצח" (מיוחס, אולי בטעות, לגנדי (מהטמה, לא רחבעם)).

הפרופ' גלעד צוקרמן מלמד בלשנות באוניברסיטת קווינסלנד שבאוסטרליה (אבל מתגורר בארץ כארבעה חודשים בשנה)

Life in the other Promised Land

Haaretz Books, April 2009

Zuckermann, Ghil'ad 2009. Life in the other Promised Land - Review Article of Nava Semel, Khatuna Ostralit (An Australian Wedding). Tel Aviv: Am Oved, 2009. Haaretz Books, April 2009.



Life in the other Promised Land 

By Ghil'ad Zuckermann 

"An Australian Wedding," by Nava Semel, Am Oved (Hebrew),

An Israeli applies for an Australian visa. When the immigration officer of the former penal colony asks if he has any prior convictions, the Israeli innocently responds: "Why, is that still a requirement for getting in?"

I was reminded of this joke reading Nava Semel's travel diary, "Khatuna Ostralit" ("An Australian Wedding"), in which she focuses on the Israeli community in Australia's Byron Bay, where her son, Iyar, has chosen to live.
Advertisement

"[My husband and I] were adamantly against Iyar's decision to study in Australia, of all places," Semel writes candidly. "Harvard or Cambridge would have been just fine - some prestigious establishment, which Jewish parents could show off to the world. But [the SAE Institute in] Byron Bay? Why go to a young continent, which still lacks any time-honored culture - what can one learn there?"

I, on the other hand, often find myself amused - in a sort of anachronistic, way - by the fact that the British sent robbers to this antipodean paradise instead of leaving them in gray Britain, and moving themselves to the Land of Milk and Honey Down Under. English weather reminds me of Iraq: partly Sunni, mostly Shiite. On the other hand, I refer to Brisbane as "Bris bein habesorim," which is Ashkenazi Hebrew for "covenant between the parts" (see Genesis 15, where God promises Abram/Abraham that the Holy Land will belong to his descendants).

As for that other Promised Land, Israel - if I may be permitted to make a gross generalization, it's a sad place. Furthermore, Israelis are unfortunately sad no matter where they live. The main causes for this are past grievances ("too much history, too little geography," as the late philosopher Sir Isaiah Berlin wrote in 1953). In the psyche of the wandering Israeli who travels the world in search of himself, it does not matter whether those grievances are justified. Australia is "the lucky country," a place of broad expanses and fertile soil, which makes "desperation just a little bit more comfortable," to quote a phrase from Hanoch Levin's well-known song, performed by the exquisite Chava Alberstein.

Still, Australia cannot make a sad and complex people happy and uncomplicated. There may be less corruption of the sort Israeli pop-rock band Tislam sings about in its hit "Face of a Nation" ("Wait, Gedaliah, maybe we'll make you our ambassador to Australia"), but how many Israelis can really sound natural when saying, "No worries, mate!"? How many restless Israelis will, like Kenneth, the surfer-brother of Iyar Semel's Aussie girlfriend, calmly state that "every wave is unique and is its own experience." For me, every wave carries a memory from home - to quote a phrase from a famous Russian-Israeli song.

Most Israelis in Byron Bay, the antipodean New Age capital, also known simply as Byron, and in the less expensive communities in its vicinity (such as Ocean Shores, Mullumbimby and Lismore), are not the kind the late prime minister Yitzhak Rabin once criticized for being "wimpy dropouts," but are rather the salt of the earth. They don't hate Israel. On the contrary: They love/loved her too much. Luckily, there are many good Israelis whose opinions aren't as extreme as those of Israel-basher George Steiner ("Israel has a great future - in New York!" he once told me at Churchill College, Cambridge, England) or of Diaspora-basher A.B. Yehoshua (~"A good Jew should live in Israel"). These Israelis simultaneously love their homeland and the global shtetl, and are aware of the limitations of both. Is it easy being an Israeli in Israel? No! Is it easy being an Israeli in the Diaspora? No! Iyar Semel, the son of the author of "An Australian Wedding" is one of those latter Israelis.

Antithesis of Israeliness

"I vowed not to be judgmental and won't comment on anything," Nava Semel writes. "I will not lock horns. I promised not to fall into the trap of chanting slogans about the irreplaceable homeland, but what am I to do if I am suddenly struck by sadness? They're all young, kind and beautiful, exuding energy and the passion of youth. There's no anger or bitterness in them when they speak of Israel, just a sense of quiet acceptance. And that's what's so sad about it."

It is indeed sad. But, ironically, in Australia, Semel's son can live in a commune more reminiscent of the old kibbutz than any locale in Israel, where socialist communities have been emptied of content thanks to the Americanized capitalistic environment. He also works the land like his pioneering grandparents did in Israel.

"Mom, doesn't this orchard remind you of Grandma Rivka's?" Iyar asks his mother in Australia. Moreover, with an overbearing lineage - singer Shlomo Artzi is his uncle, and his father is theater director Noam Semel - no wonder Iyar has a much easier time expressing himself and working on his music on the other side of the world.

Iyar Semel lives in Lismore with his fair-complexion girlfriend Lucy, who symbolizes all that is good in Australians: purity, kindness, wholesomeness, innocence, happiness, joy, virginity - the antithesis of Israeliness. Even on the cover of the book, Iyar evokes an aura of familiarity with the woes of the world, in comparison to Lucy in the Sky with Diamonds standing beside him.

"Arrogant and blunt - that's how Israelis are perceived here," Semel writes. "Lucy has learned to understand them. She likes their bluntness. Israelis tell it to your face and don't beat about the bush ...

"Even though he told her the meaning of it, she wanted to know why we chose to name him Iyar. I told her he was born on the eve of Israel's Independence Day, which is also our Israel Defense Forces memorial day. We wanted a pure Hebrew name for our firstborn - a 'pre-Israeli' name, a pedantic person might say. A name that meant 'light' in ancient times. I tried to explain to Lucy our aversion toward anything tainted by the Diaspora experience and our obsessive yearning to recreate ourselves as 'new Jews.'"

But Zionism's rejection of the Diaspora failed and the Canaanist movement fell to pieces. Iyar is, in fact, the direct descendant of the wandering Jew, a peripatetic, not to say pathetic, traveler, who yearns to roam endlessly in the "Go forth from your land" tradition of the Bible, which is encoded in our genes. Nevertheless, few will be able to escape their Israeli shackles, the excess baggage. An Israeli will always remain an Israeli no matter how much he tries to repress his identity. A part of him will remain Israeli abroad - the same way Israelis have not been able to rid themselves of the Diaspora experience within themselves, even though they have tried hard to do so; the same way Yiddish has survived hidden beneath Israeli "revitalized" Hebrew.

Israeliness is a palimpsest embodying many different influences from the Diaspora. That is not to say it hasn't introduced anything new, only that we must recognize its complexity and try not to whitewash it with one-dimensionalism.

Lux et veritas

Nava Semel is an informed Israeli, who cares about and conducts a dialogue with Jewish history, admitting that "the backpack I'm carrying contains a novel by Spanish author Adolfo Garcia Ortega's [whose hero is] 3-year-old Hurbinek, who died at Auschwitz." At the same time her language is up-to-date, contemporary. Indeed, her love of the beautiful, multilayered Israeli language is apparent, and she is interested in a broad range of linguistic issues.

Too bad Nava didn't tell Lucy that her name means the same thing as Iyar's: Lux in Latin is "light," and the Hebrew biblical phrase "urim ve tummim" ("light and truth") is translated as "Lux et veritas," which happens to be the motto of Yale University. As Yale students tell their Harvard peers: "Your veritas sucks if it ain't got no lux!"

Thus, Iyar and Lucy are a match made in heaven. But will they stay together, or will Iyar end up marrying someone just a little bit more Israeli? "I've seen such couples before who come from different worlds," Semel writes , "and I've realized that a mental gap exists between Israelis and foreign partners. Can it be bridged? After all, two partners are never perfectly matched even if they do come from the same background. Will there not come a point where Lucy and Iyar will be inevitably torn apart by some basic misunderstanding arising from their different cultural backgrounds?" Iyar asks a more universal question, in a song he writes for Lucy: "Which is the greatest gift: freedom or me?"

Iyar's grandmother hopes his relationship with the shiksa won't last. "Did I survive Auschwitz so that my great-grandchildren will not be Jewish?" she asks. My blunt, arrogant and impertinent answer is, first, that the reason she survived Auschwitz is to have great-grandchildren, whether Jewish or not. Period. Second, she survived so that she can accept people as they are - regardless of their race - and she should thus be happy if Iyar should marry an Australian, Chinese, Argentinean or, God forbid, a German or Palestinian. Imagine!

"The drum circle, a microcosm of the world's races, routinely meets at 3 o'clock. Iyar blends in among two Native Americans, an Aborigine, four Japanese, a Chinese couple and three Africans. Everyone plays the same beat with no conductor or plan," Nava writes. "The drum beat is a dazzling sound," Iyar tells her, and rightfully so.

There are moments in life which make an Israeli - even if he is an officer in a commando unit or an enthusiastic supporter of the hawkish Avigdor Lieberman - feel like "nobody has ownership over land" and want to lash out against the idea of "nationality." I personally experienced that feeling at the drum circle at the Sunday market in Byron, as well as on the majestic Tioman Island in Malaysia. "I, too, was filled with awe and amazement in the face of the majestic panorama, which constantly changed colors and shapes," Semel writes. Such moments of "hypnotic beauty" remind us of the wastefulness of focusing on the negative.

What, then, is the key characteristic of the Israeli community in Byron Bay, which differentiates it from most other expatriate communities, including Israeli ones? Unlike their compatriots who settle in cities (say, Los Angeles and Melbourne), Byron-based Israelis are spiritualists seeking peace, calm and serenity. I know of many Israelis who moved there even though they made more money back home. Some suffer from war-related trauma or post-traumatic stress disorder, either personal or collective: "He left following [the Lebanon war], which he considered to be miserable and futile. He left confused and heartbroken, but did not slam the door behind him," Semel describes Avshalom, an Israeli living in Byron. Elsewhere, she comes across Odayah, who split her time between Israel and Australia. After a year's absence, she returned to Byron, where "she can leave a package on a bench without it being blown up because it looks like a bomb."

But, like the author and her mother-in-law ("who, despite living in Israel's coastal area for 70 years until the day she died, continued to insist she was from Jerusalem in spirit"), most people can never detach themselves from their motherland. "Michal keeps in touch with Israel over the Internet and is engrossed in Israeli culture day and night in real time," Semel writes, and she also quotes Yariv, in Byron, as saying: "I'll return to Israel only if a war breaks out. I'll catch the first flight back and enlist. I will not abandon my friends."

Iyar Semel came to Australia in search of himself. His mother visits him to learn about the world, as well as about herself. "During my travels I've learned to love foreign places. Their strangeness frightens and attracts me at the same time. Everything is a contradiction: the fear of loneliness and the fascination of discovering an unknown world ... Perhaps that's why my soul is so tied down, shackled, to corrupt, normalized, and not necessarily in the positive sense toward Israel. I have within me a desire to cut myself off from it and go to foreign lands."

But, again, it is very hard for someone who is an Israeli through and through to separate from their country.

"I sink into a book that I took off a shelf," Semel writes, "which tells the history of Lismore, the city founded by Scottish settler William Wilson in 1845, the very same year Iyar's great-grandfather, Azriel-Zelig Hoizdorf, immigrated from Germany to Jerusalem."

And elsewhere: "There are no security guards here,' I comment. 'There's hardly a police patrol to keep an eye on the flow of traffic. Nobody to rummage through your bags with bomb detectors.'" And she naively asks three young Germans from Munich: "Have you learned about the Holocaust?"

I have yet to come across a German who has not learned about the Holocaust. Usually he even has a Holocaust "complex," as though it were his fault that his grandfather cold-bloodedly massacred innocent Jews.

There are some inaccuracies in Semel's book that should be corrected. The name is Mount Warning, not Warning Mountain. The local festival is Mardi Grass, not Mardi Gras (named thus because it supports legalization of marijuana). The Kookaburra, whose call resembles human laughter, is not a "rare" bird in Australia.

In regard to: "the possum has great acting skills and can sometimes play dead. They cunningly escape trouble by pretending indifference, anything to avoid a fight. Some say they're cowards, while others say they have advanced strategic skills" - this would be correct if Semel were talking about the North American Opossum (Didelphis virginiana), rather than the Australian species. No Australian marsupial feigns death (thanatosis).

The bottom line: "An Australian Wedding" is an enjoyable, intimate travel diary documenting the Israeli experience in Byron Bay and its environs. May there be more like it.


Prof. Ghil'ad Zuckermann, a linguist, splits his time between Israel and Australia. His most recent book, "Israeli - A Beautiful Language: Hebrew as Myth," was published by Am Oved (Hebrew).

מה לעשות עם העצב Ma laasot im haetsev (What to do with the sadness?)

Haaretz Sfarim, April 2009

Zuckermann, Ghil'ad 2009. ma laasot im haetsev (What to do with the sadness?) - Review Article of Nava Semel, Khatuna Ostralit (An Australian Wedding). Tel Aviv: Am Oved, 2009. Haaretz Sfarim, April 2009.

מה לעשות עם העצב \ גלעד צוקרמן
(1/04/2009) הארץ ספרים
מאמר ביקורת על חתונה אוסטרלית
2009 נאוה סמל. הוצאת עם עובד, סדרת עולמות



מה לעשות עם העצב

מאת גלעד צוקרמן

נאוה סמל יצאה לברר מה בנה מחפש באוסטרליה. זה נהפך למסע שחוקר את טיב הקשר המשפחתי והישראלי

תגיות: אוסטרליה, מסע, ישראלים 
 
חתונה אוסטרלית
נאוה סמל. הוצאת עם עובד, סדרת עולמות

מספרים על ישראלי שביקש ויזה לאוסטרליה. כשנשאל על ידי פקיד ההגירה אם יש לו הרשעות קודמות, שאל בתמימות: "זה עדיין תנאי הכרחי?" נזכרתי במעשייה כשקראתי את דבריה הכנים של נאוה סמל. לה ולבעלה נעם היתה מחלוקת קשה עם בנם: "התנגדנו נחרצות להחלטתו של אייר ללמוד דווקא באוסטרליה. מילא ללמוד בהרווארד או בקיימברידג', או באיזה מוסד יוקרתי אחר שהורים יהודים גאים יכולים להתרברב בו ולנפנף בפני כל העולם ואשתו, אבל בביירון ביי? למה להרחיק ליבשת צעירה, שאין בה עדיין מסורת תרבותית מדורי דורות, מה כבר אפשר ללמוד שם?"

אני, לעומת זאת, תוהה פעמים רבות - באנכרוניסטיות משתעשעת - כמה מוזרים הבריטים ששילחו לגן העדן האוסטרלי (לבריסביין למשל אני קורא במבטא אשכנזי "ברית' בין (הבת'רים)", בראשית ט"ו) את גנבי הכיכרות ולא השאירו אותם בבריטניה האפורה, ועברו בעצמם לארץ זבת החלב והדבש בצד הנגדי של הכדור, הארץ המבטיחה והמקיימת. אשר לארץ המובטחת ישראל, היא מקום עצוב, אם תורשה לי הכללה בוטה. בעיה גדולה אף יותר היא שהישראלים הם אנשים עצובים, ולא משנה כל כך היכן הם מתגוררים. הסיבה המרכזית היא עול העבר ("יותר מדי היסטוריה, פחות מדי גיאוגרפיה", כתב ישעיהו ברלין ב-1953). ההרגשה - המוצדקת או לא, זה כמובן לא משנה לנפש - של חוסר שליטה על הגורל מלווה את הישראלי גם בשיטוטיו בעולם, בחיפוש אחר עצמו. אוסטרליה - "המדינה בת המזל" השופעת ורחבת הידיים - משחררת, "כך שהייאוש נעשה יותר נוח", אבל אין ביכולתה להפוך אנשים עצובים ומורכבים למאושרים ופשוטים. ייתכן שיש בה פחות שחיתות מהסוג של "רגע גדליה, אולי תהיה השגריר באוסטרליה" ("פרצופה של המדינה", להקת "תיסלם"), אולם כמה ישראלים שחוו את "שלום, חבר" באמת מסוגלים להיות אותנטיים באומרם "No ?!worries, mate" כמה ישראלים תזזיתיים יגידו כמו קנט, אחיה גולש הגלים של לוסי, החברה של אייר סמל, ש"כל גל עומד בפני עצמו, וכל גלישה היא תמיד חוויה שונה"? לי כל גל נושא מזכרת, מן הבית!

לזרום בליזמור

רוב הישראלים בביירון ביי, בירת הניו-אייג' הקסומה של אוסטרליה, וביישובים הפחות יקרים בסביבתה (למשל אושן שורז, מלמבימבי וליזמור) הם כמובן לא "נפולת של נמושות" (יצחק רבין, 1976), אלא מלח הארץ. הם לא שונאים את ישראל. אדרבא. הם אוהבים - או אהבו - אותה יתר על המידה. איזה מזל שבין עוכר-ישראל כפילוסוף ג'ורג' סטיינר - "לישראל יש עתיד מזהיר... בניו יורק!" (כפי שאמר לי בצ'רצ'יל קולג', קיימברידג') לבין עוכר-גולה כא"ב יהושע - "יהודי טוב הוא ישראלי" (פרפרזה על מה שהכריז בנוכחותי בארצות הברית), יש ישראלים רבים וטובים האוהבים בו-זמנית גם את הארץ וגם את השטעטל הגלובלי, והמודעים למגבלות השניים. קל לישראלי בארץ? לא! קל לישראלי בגולה? לא! אייר סמל, בנה של המחברת והתירוץ לספר "חתונה אוסטרלית", הוא אחד מהם. "נדרתי לא להיות שיפוטית ולכן אני לא מעירה דבר. לא אתנגח. הבטחתי לעצמי לא ליפול למלכודת של סיסמאות על המולדת שאין בלתה, אבל מה לעשות עם העצב שנופל עלי? כולם צעירים, נחמדים ויפים, משדרים אנרגיית עשייה ולהט נעורים, 'מלח הארץ', כלשון הקלישאה החבוטה. הם לא מדברים על ישראל בזעם, או במררת חשבון, אלא בהשלמה שקטה. וזה מה שהכי מעציב בסיפור הזה". אכן מעציב, אבל באופן אירוני, דווקא אוסטרליה מאפשרת לאייר לגור בקומונה, כמו בקיבוץ של פעם - שבישראל הקפיטליסטית של היום, המעוצבת על ידי עמא-ריקא, כבר אבד עליו הכלח - ולממש חלוציות חקלאית, וכך להמשיך את דרכו של סבו. "תגידי, אמא, זה לא מזכיר לך את הבוסתן של סבתא רבקה?", שואל אייר את נאוה.

יתר-על-כן, נראה לי שעם ייחוס משפחתי כבד מנשוא, ברמת האוגדה, מכל הצדדים, עם דוד כשלמה ארצי והורים כנעם ונאוה סמל, אין זה פלא שלאייר קל הרבה יותר להתבטא ולהתפתח מוסיקלית בסוף העולם שמאלה. אייר סמל מנסה לזרום בליזמור ומתענג אצל לוסי האצילית, המסמלת את האוסטרלית האצלית: טהורה, רגועה, טובה, שלמה, היולית, תמימה, חייכנית, מאושרת, בהירה, בתולית, חסרת ציניות - האנטיתזה לישראליות. אפילו בתמונה היפה על כריכת הספר נראה אייר למוד סבל בהשוואה ללוסי ברקיע היהלומים. "יהירים ובוטים - כך נתפשים כאן הישראלים. לוסי למדה להכיר אותם. בוטים כן, יהירים לא. את הבוטות היא אוהבת. ישראלים אומרים את הדברים ישר בפרצוף, ולא סחור-סחור".

"אף כי הסביר לה את פשר שמו, היא ביקשה לדעת מדוע בחרנו דווקא ב'אייר'", כותבת אמו. "סיפרתי לה שנולד בערב יום העצמאות, שהוא גם יום הזיכרון לחללי צה"ל אצלנו. חיפשנו שם עברי טהור לבכור שלנו - קדם-ישראלי, יאמרו המדקדקים. שם שמקורו בבלי ופירושו 'אור'. ניסיתי להסביר ללוסי את ההתנערות שלנו מכל סממן גלותי והכמיהה האובססיווית להפוך כבמטה קסם ל'יהודי חדש'". אבל שלילת הגולה נכשלה והכנעניות נותרה עם לב שבור (מיט א צעבראכן הארץ): אייר הישראלי מנסה להגשים את החיפוש העצמי כממשיכו הישיר של היהודי הנודד הגלותי - נוסע בעל "כמיהה לנוודות אינסופית ולהבטחת 'לך לך מארצך וממולדתך' שנטמעו בתוך הצופן הגנטי שלנו". כמו האדם גם העץ צומח. אבל לעץ יש שורשים, לאדם יש רגליים! ואף על פי כן, אין מה לעשות, מעטים יצליחו להשתחרר מאזיקי השורשים הישראליים, מהמטען החורג. פעם ישראלי תמיד ישראלי, ולא יעזור כמה ינסה לנתק ולהדחיק. כפי שהישראלים לא הצליחו להשתחרר מהגולה למרות שהשתדלו מאוד, כפי שהיידיש, ה"ז'רגונית" לכאורה, שורדת בהסוואה תחת השפה הישראלית, כך הישראלים בגולה לא יצליחו להשתחרר מהישראליות, גם אם ינסו. הישראליות היא כתב יד רב-רובדי שיש בו שרידים גלותיים רבים ומגוונים, אבל יש בה גם חידוש: היא אלט-ניי, על תנאי שנכיר במורכבות שלה, על תנאי שלא נסתבן בחד-ממדיות.

מתי הפך רוחני לרוחני

נאוה סמל היא ישראלית שורשית, מחוברת ואכפתית. היא מתכתבת עם ההיסטוריה היהודית לתקופותיה: "אט אט מתקלפת אמה-מיי מכל השכבות ונשארת לבושה בבגד קצר ושקוף, כאילו היתה שלומית בת הורדוס שנפטרה משבעת צעיפיה טרם ביקשה את ראשו של יוחנן המטביל על טס"; "בתרמיל שעל כתפי מונח ספרו של אדולפו גרסיה אורטגה הספרדי על הוברבינק הילד בן השלוש שנספה באושוויץ". יחד עם זאת, שפתה ישראלית עכשווית ומעודכנת. היא חובבת גם את תהלים ("דלפה נפשי, מתוגה" במקום אחד; "צמאה לך נפשי, כמה לך בשרי; בארץ ציה ועייף בלי מים'" במקום אחר) וגם, כך אני משער, את תהלים-זאגער, שנהפך לבן-אמוץ ("מזגזגת", "כל העולם ואשתו", וכן "מיצוציה", חנות לממכר מיץ, הלחם של מיץ ופיצוצייה).

אהבתה לישראלית היפהפייה והמרובדת ניכרת, והיא מתעניינת בסוגיות לשוניות מגוונות: "'להרביץ תורה' - איזו סתירה פנימית קיימת בצירוף המלים הזה בעברית. לימוד תוך שימוש באמצעים קשוחים. ולי נדמה היה שהיהדות דוגלת בדרכי נועם"; "מתי הפך רוחני במלרע לרוחני במלעיל?"

חבל שלא גילתה ללוסי שלא רק "אייר" משמעותו "אור", אלא גם "לוסי". אחרי הכל lux הלטיני מופיע בתרגום של "אורים ותומים", למשל במוטו של אוניברסיטת ייל: Lux et veritas צמד משמים אייר ולוסי, אם כן! האם הם יישארו ביחד? או שאייר יתחתן בסופו של מסע עם מישהי קצת יותר ישראלית? "כבר ראיתי בעבר זוגות שמגיעים משני עולמות שונים. נוכחתי שיש פער מנטלי בין אוהבים שהאחד הוא ישראלי והאחר זר. האם אפשרית בכלל התאמה? הרי גם כאשר בני הזוג באים מעולם אחד, אין תואם מושלם. האם לא יגיע אותו רגע שבו יתגלע בין לוסי לאייר קרע בלתי נמנע שתולדתו בחוסר הבנה בסיסי ובקצר בין תרבויות?" שאלה אוניוורסלית יותר שואל אייר בשיר שכתב ללוסי: Which is the greatest gift, ?freedom or me: "מהי המתנה הגדולה ביותר, החופש או אני?" סבתו של אייר מקווה שהקשר עם "השיקסע" לא יאריך ימים. "האם ניצלתי מאושוויץ כדי שהנינים שלי לא יהיו יהודים?". הרי תשובתי הבוטה, היהירה והחצופה: ראשית, לדעתי ניצלת מאושוויץ כדי שיהיו לך נינים. נקודה. שנית, ניצלת מאושוויץ כדי לקבל כל טוב אדם באשר הוא, ולכן עלייך לשמוח אם אייר יתחתן עם אוסטרלית, קובנית או סינית, ואפילו, ישמרנו האל, עם גרמנייה או פלסטינית. Imagine.

כאן ההגירה נפשית

"מעגל המתופפים מתכנס באופן קבוע בשלוש. עולם ממוזער של בני כל הגזעים. אייר מתמזג בין שני אינדיאנים, אבוריג'יני אחד, ארבעה יפאנים, זוג סינים ושלושה אפריקאים, כולם מתופפים בקצב אחיד, ללא מנצח וללא תוכנית מוגדרת מראש", מתארת נאוה. "תופים זה צליל מהפנט", אומר לה אייר, ובצדק רב. יש רגעים בחיים שגורמים לישראלי - ולא משנה אם הוא קצין סיירת או תומך נלהב של ליברמן - לכך שהוא "מאמין שאין לאיש בעלות על האדמה ומתריס כנגד המושגים המקובעים של מולדת ומדינה". לי באופן אישי זה קרה במעגל המתופפים בשוק יום ראשון החד-חודשי של ביירון ביי, וכן בפולאו טיומאן, אי קסום במלזיה. "נוכח הוד הנוף הזה שמחליף ללא הרף צבעים וצורות, גם אני מתמלאת פליאה והשתאות", כותבת נאוה. רגעים אלו מוכיחים לאדם מה שכבר ידע: שזה בזבוז זמן אחד גדול לעסוק בשלילי. מה מייחד את רוב הישראלים של ביירון ביי (יש שם מאות)? בניגוד לרוב המהגרים, כולל הישראלים, שמטרתם העיקרית כלכלית ולכן הם מתרכזים בערים, כאן ההגירה נפשית: חיפוש אחר הרוגע, השלווה, השלום, השקט, הספיריטואליות, הרוחניות. אני מכיר ביירונאים שהרוויחו בישראל הרבה יותר; יש שסובלים מהלם קרב: ספציפי - למשל ממלחמת לבנון הראשונה. "אחרי המלחמה ההיא - בעיניו מלחמת שווא אומללה, נסע. לא בטריקת דלת, אלא מתוך תחושה של שבר ובלבול", מתואר אבשלום בספר; או קולקטיווי - "בכיכר של מלמבימבי אנחנו פוגשים את אודיה, שמזגזגת בין ישראל לאוסטרליה ואחרי שהות של שנה בארץ שוב חזרה למקום שבו אפשר להשאיר חבילה על הספסל מבלי שיפוצצו אותה על תקן של חפץ חשוד". אבל, כמו נאוה, ובדומה לחמותה ("למרות שחיתה כמעט 70 שנה בשפלת החוף, עד יום מותה המשיכה חמותי להכריז שהיא ירושלמית"), רוב הישראלים לא מסוגלים להתנתק: "מיכל מחוברת לארץ באמצעות האינטרנט, אפופת ישראליות יומם ולילה, בזמן אמת"; "'רק מלחמה תחזיר אותי הביתה', מכריז יריב. 'אני עולה על המטוס הראשון ומתגייס. לא משאיר את החברים לבד'".

אייר סמל בא לאוסטרליה כדי לחפש את עצמו. נאוה מבקרת את אייר כדי לראות עולם ולחפש את עצמה. "במרוצת נסיעותי למדתי לאהוב מקומות בנכר. זרותם מפחידה וקוסמת לי כאחד. הכל סותר. אימת הבדידות, כמו הגילויים המסקרנים של עולם בלתי מוכר"; "אולי דווקא משום שאני מקורקעת בעבותות נפשיות, שלא לומר שלשלאות, לישראל הממשית, זו שהסתאבה והתנרמלה - לאו דווקא במובן החיובי - יש בי איזה דחף להינתק ממנה אל מחוזות זרים בדויים". אבל, כאמור, מאוד קשה לישראלית ברמ"ח אבריה להתנתק. "אני מתחפרת בספר אחד שהורדתי מהמדף ומגלה את תולדותיה של ליזמור, העיר שיסד הסקוטי ויליאם וילסון בשנת 1845, בדיוק אותה שנה שבה הגיע סב-סבו של אייר, עזריאל-זליג הויזדורף מגרמניה לירושלים"; "'אין כאן אנשי ביטחון', אני מעירה, 'בקושי ניידת משטרה שמשגיחה על הסדרי התנועה. אף אחד לא מפשפש בתיקים, ואין מכשירים לאיתור חגורות נפץ"; "אתם יודעים מה זה השואה?", שואלת נאוה מטיילים גרמנים צעירים ממינכן. האמת היא שאני עדיין לא פגשתי צעיר גרמני שלא רק ידע מה זאת השואה, אלא גם שלא היה לו תסביך אתה, כאילו שזאת אשמתו היא שהסבא שלו טבח בקור רוח אכזרי יהודים חפים מפשע.

אי דיוקים שכדאי לתקן:

1. שם ההר הוא Mount Warning ולא Warning Mountain;

2. הפסטיבל בנימבין הוא מרדי גראס (Mardi Grass) ולא מרדי גרא (Mardi Gras), שהרי אכן הוא "הפגנת ענק למען התרת שימוש חוקי במריחואנה ובחשיש";

3. הקוקברה, בעלת הצחוק המתגלגל, אינה ציפור נדירה באוסטרליה;

4. "כישורי משחק מצוינים יש לפוסום, אפילו להעמיד פני מת הוא מסוגל, ומצרות הוא נחלץ בדרך ערמומית של הפגנת אדישות ומסווה של שוויון נפש, ובלבד שלא ייאלץ לצאת למלחמה. יש אומרים שהוא פחדן, ואחרים טוענים דווקא שניחן בחוש אסטרטגי מפותח". מידע זה נכון בנוגע לאופוסום האמריקאי (Didelphis virginiana) אבל לא בנוגע לפוסום האוסטרלי.

שורת המחץ: "חתונה אוסטרלית" הוא יומן מסע אינטימי וחושפני, הצצה מהנה להוויה הישראלית בביירון ביי ובסביבתה. כן ירבו.


הפרופ' גלעד צוקרמן מחלק את זמנו בין אוסטרליה לישראל. ספרו האחרון "ישראלית שפה יפה" ראה אור בהוצאת עם עובד 

混合还是复苏：以色列语的起源——多来源，形式和模式 (Hunhe haishi fusu. Yiselieyu de qiyuan duolaiyuan xingshi he moshi)

NANKAI LINGUISTICS  南开语言学刊 (Nankai Yuyanxuekan) 2008-2: 23-35. (in Modern Standard Chinese)

Zuckermann, Ghil'ad 2008. 'Hunhe haishi fusu. yiselieyu de qiyuan duolaiyuan xingshi he moshi'. Nankai Linguistics  (Nankai Yuyanxuekan) 2008-2: 23-35. (in Modern Standard Chinese)

ABSTRACT

本文旨在提出由于多起源的广泛存在，如果没有复苏者母语的影响，一种不再使用的语言的复苏是不可能的。因此，可以设想复苏的努力会导致产生一种无论从起源还是类型上都带混合特征的语言。多来源反映在重合原则 (Congruence Principle)上。虽然以色列语大多数的形式是闪米特语言的，但它的模式很多是欧洲语言的。以色列语的多来源本质及其产生时重合原则的作用对历史语言学、语言计划和语言、文化及个性的研究都有启示作用


Keywords (关键词)：混合 复苏 以色列语 希伯来语

Author: 诸葛漫 (Zuckermann）著
王晓梅 译  曾晓渝 校编


Conclusions (总结):

本文是为了使下面观点得到认可： 一个已经不再使用的语言如果没有来自复苏主义者的母语的多重营养是不可能复苏的，以色列语应被看成是一种混合语。以色列语中，意第绪语和其它欧洲语言在所有的语言成分中的影响是显而易见的，但这些影响通常是模式上的，而不是形式上的。而且，以色列语表现出了形态和音系的分裂。虽然大多数以色列希伯来语的形态形式是希伯来语的，如不连贯的变形动词，但以色列语的语音和音系系统，包括这些希伯来语形式的发音，却是欧洲语言的(参见Zuckermann 2005)。

未来的研究可以逐一检测以色列语每个语言特征和希伯来语、意第绪语和所有其它贡献语之间的对应关系。新出现语言的语言接触太复杂，不能归入如‘希伯来语的复活’、‘希伯来语对意第绪语的再词汇化’或普遍简化这样的模式。

我假设重合原则对以色列语的研究有最重要的意义：如果一个特征在不只一个贡献语中存在，那它就更有可能在新出现的语言中保留下来。这条原则适用于所有的语言，而且也适用于普遍的语言演化。它对新语言即语言发生学有特别重要的意义。

因此，从以色列语可以得到关于普遍语言的若干结论，理由如下：（i）语言工程的影响和取向与语言接触引发的变化有相似之处；（ii）以色列语中欧洲语言的作用不是刻意的，即以色列语的很多方面可以被认为是‘正常的’（鉴于混合语被一些人定义为‘不正常的’）。以色列语的情况说明语言发生现实要比简单的谱系树系统允许的复杂得多。‘复活’的语言不可能是单来源的。

希伯来语复活主义者设法否认他们的欧洲的根、否认大流散和避免混合语的企图失败了（事实上，混合语的特征也反映在意第绪语本身，这也是大多数复活主义者所鄙视的）。因此，以色列语的研究为普遍的语言和文化的动态关系，特别是语言作为集体自我感知源泉的作用提供了独一无二的启发。我坚持认为以色列语是一种欧亚（闪米特-欧洲）混合语。无论我们选择怎么称呼它，我们都应该承认它的复杂性。当人类使一种语言复活，就应做好准备最后出现的会是混合语。

"ben ivrit leisraelit" (Between Hebrew and Israeli)

Hed HaUlpan HaKhadash 95: 89-103 (co-authored with Ido Bassok and Tamar Sovran)

Zuckermann, Ghil'ad, Sovran, Tamar and Bassok, Ido 2009. 'ben ivrit leisraelit' (Between Hebrew and Israeli) . Hed HaUlpan HaKhadash 95: 89-103. (in Israeli)

בין "עברית" ל"ישראלית": רב שיח בהשתתפות פרופ' גלעד צוקרמן, פרופ' תמר סוברן ועידו בסוק

.הד האולפן החדש, גיליון 95

תאריך פרסום: אביב תשס"ט - 2009

http://cms.education.gov.il/NR/rdonlyres/105FFD62-E387-46FE-89F2-D0DBA6841829/96091/BeinIvritLeisraelit12.pdf

"af ekhad lo medaber ivrit" (No One Speaks Hebrew)

NRG Maariv - Tarbut - Sifrut 25.12.08

Zuckermann, Ghil'ad 2008. 'af ekhad lo medaber ivrit' (No One Speaks Hebrew). NRG Maariv, Tarbut, Sifrut (25 December 2008). (in Israeli)

Keywords: myth, Hebrew, Arabic, morphology, Ruvik Rosenthal, HaZira HaLeshonit, rewriting, rethinking, synthesis, antithesis, thesis, Jewish thinking, רוביק רוזנטל

אף אחד לא מדבר עברית
מעריב
תרבות
ספרות

הפרופסור גלעד צוקרמן פרסם מאמרים וספרים ביותר מעשר שפות ו"ישראלית שפה יפה" הוא ספרו הראשון הרואה אור בישראל. צוקרמן משיב לביקורת של רוביק רוזנטל וטוען שישראלית היא שפת-כִּלְאיים שמית-אירופית יפהפייה

גלעד צוקרמן | 25/12/2008 17:10

תודה לך, רוביק, על ההתייחסות לספרי החדש ישראלית שפה יפה במדורך החשוב והמרתק הזירה הלשונית (18.12.08). באופן כללי יותר, ברצוני להודות לך מקרב לב על עבודתך החשובה ביותר לאורך השנים כמתווך נאמן בין העולם האקדמי לבין ציבור הקוראים.

בלב ליבו של סִפְרִי ישראלית שפה יפה עומד עקרון החפיפה, לפיו ככל שמאפיין לשוני (למשל מבנה ההברה, סדר הרכיבים במשפט, האם אחרי "יש לי" בא נושא או מושא ישיר) קיים ביותר שפות תורמות, כך גדלים סיכוייו לחדור אל השפה המתהווה. עקרון סטטיסטי זה מחליש למדיי את "אילן היוחסין", מכשיר מרכזי בבלשנות ההיסטורית, לפיו לכל שפה יש הורה אחד בלבד.

מודל ההִיבְּרִידִיזציה הרב-הורי (לישראלית מספר הורים בו-זמנית) והמתון שלי קורא תיגר על שני המוֹדֵלים שקדמו לו, שניהם חד-הוריים שרואים הכל בשחור\לבן: (1) מודל ההחייאה, לפיו הישראלית היא שפה שמית גרידא: עברית שהוחייתה, ו-(2) מודל הרה-לקסיפיקציה, לפיו הישראלית היא שפה הודו-אירופית גרידא: יידיש שהחליפו לה את אוצר המילים במילים עבריות.

השאלה החשובה באמת היא איזו שפה דיברו הדוברים הראשונים של הישראלית בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20. דוברים אלה היו עמודי התווך שקבעו בשביל כולנו – גם אם לא במתכוון – מה יהיה טבעה של הישראלית: האם מקדמת דנא או עם דנ"א שונה.

הם רכשו את הישראלית באופן אוטומטי מתוך האזנה להוריהם, למוריהם ולגיבוריהם, ש – מה אפשר לעשות – לא דיברו עברית כשפת-אם, ולא הצליחו – חרף יריקת דם והשקעת מאמצים עזים – להשתחרר מדפוסי מחשבה ודיבור אירופיים.

זוהי בדיוק הסיבה שהישראלית, שהתהוותה רק אז כשפת-אם, שופעת כל כך הרבה יסודות הִיבְּרִידִיים וכן גם לא-עבריים: בפונטיקה, בפונולוגיה, בתחביר, בשיח, בסמנטיקה, בקונוטציות ובאסוציאציות, בפְּרגְמטִיקה, באוצר הביטויים, במורפולוגיה וברוח השפה. הישראלית מגלמת לא רק את החייאת העברית אלא גם את הישרדות היידיש וכו'. מחיי שפה רבים ניסו לשלול את הגולה, להתכחש להִיבְּרִידִיות היהודית, ולתוּר אחר עתיקוּת יומין. ברם, גבולות התכנון הלשוני אינם אין-סופיים.

השפה שאנו מדברים היום איננה העברית השמית הישנה אלא שפת-כִּלְאיים שמית-אירופית חדשה וקסומה בת כ-120 שנה. לא ניתן להחיות שפה מתה קלינית ללא הפריה הדדית עם שפות-האם של מחיי השפה. כך נוהג עולם ואל לנו להתבכיין אלא דווקא לאהוב את אוֹן-הכִּלְאיים המרתק של הישראלית.

לאמיתו של דבר, אינני מתכחש להמשכיות העברית בתוך הישראלית אלא מעלה על נס המשכיות נוספת: זו של שפות האם של מחיי העברית. המתכחשים האמיתיים לַהמשכיות היהודית בתוך הישראלית הם דווקא הטהרנים, שמתוך שלילת הגלותיות – שלא לציין את ההתביישות בהיסטוריה היהודית המאוחרת, למשל בשטעטל דובר "הז'רגונית" – מנסים להסתיר את המשכיות היידיש וכו' בתוך הישראלית.

אבל למורת רוחם, גם אם בניגוד לעץ לאדם יש שתי רגליים, לא ניתן להתכחש לשורשים התרבותיים והלשוניים! המשכיות היידיש וכו' איננה תוצאה של מגע בין עברית קיימת לבין "שפות זרות", כאילו שהישראלית היא אבולוציה אורְגנית של העברית, כאילו שלמשל מבנה ההברה הישראלי (המאפשר את "קְצִיצה", "פְּלִיאה", "שְטְרוּנְגוּל" ו-"שְרִימְפְּס") ממשיך את המבנה התנ"כי\המשנאי (בהתעלם מן העובדה שהעברית לא דובְּרה כשפת אם כ-1750 שנה).

המשכיות היידיש וכו' בישראלית היא גנטית! השפה שנוצרה בפי דוברי הישראלית הראשונים ינקה מלכתחילה ממספר לשונות. לא מדובר כאן על אבולוציה של העברית אלא על גֶנֶזָה, בראשית, אַלט-ניַי-לאַנג "שפה ישנה-חדשה", או ליתר דיוק, על-תנאי-לאַנג: על תנאי שנכּיר באוֹן-הכִּלְאיים של הישראלית ושנפסיק לשטוף לישראלים את המוח שהם מדברים עברית (עם שגיאים)!

הערות יותר ספציפיות על תובנותיך, רוביק:

• לגבי חיים רוזן, הוא אכן היה מעמודי התווך של הבלשנות הישראלית, במיוחד בהוסיפו ל'עברית' את שֵם-התואר 'ישראלית', מה שבתקופתו נחשב מהפכני ולכן התנכלו לו. ברם, לדאבוני הוא לא הלך עד הסוף, אולי מתוך חשש מסוים, אולי משום שהיה סְטרוּקְטוּרלִיסְט מושבע. בניגוד אליי, הוא סבר שהישראלית הייתה התפתחות אורְגנית של העברית.

• לגבי השורשים, הבניינים והמשקלים, יש לציין את העניינים הבאים: (1) בניין התפּוּעל: התפּוּטר, התנוּדב, התאוּבּד (במקרה השאירו לו חבל בעודו כלוא בצינוק חשוך) או התפּוּשט (הצלם נתן לו מכנסיים קצרים במידה של ילד וזה כ"כ לחץ שהוא נאלץ להצטלם בתחתונים.

כפי שנאמר, "עיקר שכינה בתחתונים"), (2) משקל התואר הדיבורי מַקְטוּל כ-מגְנוּב ו-מפְלוּץ, (3) מגְנִיביישן, קִרְצוּפיישן וכו', (4) פעלים ישראליים רבים אינם מבוססים על שורש אלא על גזע, למשל טְרִנְסְפֵר, הִשְפְּריץ, פִרְגֵן, פיקֵס ופִקְסֵס (עמ' 99-98 בספר), (5) לעיתים שיקולים פונולוגיים מבטלים שיקולים סמנטיים.

למשל, למרות ש-"הפעיל" הוא היסטורית בניין של גְרימה, הישראלית משתמשת בו – מסיבות פונולוגיות גרידא – לשיבוץ הגזעים "פליק", "שְוויץ" ו-"קְליק" למשל, וליצירת הפועל העומד "השוויץ" והפעלים האמְבּי-טְרנזיטיוויים (בדרך-כלל עומדים) "הקְלִיק" ו-"הפְלִיק", (6) בעוד שבעברית הבניין הפרודוקטיבי ביותר היה "פָּעַל", בישראלית הרי הוא "פִּיעֵל".

פְּרוֹדוּקְטיביוּתוֹ של "פיעל" איננה ניכרת רק בפעלים הגזורים מגזעים שיש התופסים אותם כזרים כמו במקרה של "לקטר", "לשנורר", "לניילן" ו-"לדסקס" אלא גם ב-"לסְמרְטט", "לסבּן", "לקוֹדד", "לאוֹתת" וכן הלאה. שלא להזכיר את השפעת היידיש על מערכת הפעלים ההֵתְחֵלִיים בישראלית (עמ' 104-102)!

• לגבי העדפת הדגם העברי-שמי של מילה משורש אחד (צילום לעומת "ציור אור"), חשוב לציין שמדובר כאן בניסיון ברור להתרחק מתנועת ההשכלה: "כלי ראות", "כלי עיניים" ו"בתי עיניים" אכן מְפנים את מקומם ל-"משקפיים", תשמו"ץ (תרגום שומר משמעות וצליל) של חיים לייב חזן מ-1890 על בסיס סְקוֹפֶּאוֹ (אני מביט) היווני ו-שק"פ העברי; ו-"צִפֹּרֶת כְּרָמִים" התלמודית הוחלפה בתשמו"ץ "פרפר" (עמ' 170-169 בספר).

יחד עם זאת, בל נשכח הֶרְכֶּבים כ-"סחר מכר" הישראלי, תשמו"ץ של "שאַכער מאַכער" היידי (עמ' 178-176), וכמובן הלחמי פּוֹרְטְמַנְטו הרבים והפרודוקטיביים כ-"מדרחוב" (מדרכה+רחוב), "ערפיח" (ערפל+פיח), "שוֹקוֹלִית" (שוקולד+עלית), "שְנֶקֶל" (שני+שקל), "דחפור" (דחף+חפר), שנוצקו באופן אירופי, בדרך הדומה ליצירת ה-smog האנגלי, המורכב מ-smoke ו-fog; או ה-motel, הגזור מ-motor ו-hotel, או ה-spork, spoon+fork.

יתר-על-כן, בעוד שהעברית הייתה סינתטית, הישראלית הרבה יותר אנליטית, הן בשמות והן בפעלים. למשל, בניגוד לעברית, סמיכות המציינת שייכות איננה פרודוקטיבית בישראלית. השוו את "סב הילד" העברית ל-"הסבא של הילד" הישראלית.

האנליטיות הישראלית ניכרת גם בשייכות שאיננה סמיכות. הישראלית מעדיפה את מבנה השייכות האנליטי היידי והאירופי, כמו ב-my grandfather, על מבנה סינתטי. כך, בעוד שבעברית נהוג היה לומר "סבי", הרי שבישראלית אומרים "סבא שלי" ו-"כיתתנו" היא "הכיתה שלנו".

אך האנליטיות הישראלית ניכרת לא רק בצירופים שמניים. אמנם שלמה ארצי שר "אהבתיה", אבל ברוב האִידְיוֹלֶקְטים (לכל דובר יש אידיוֹלקט שונה והשפה היא, אליבא דידי, אנְסמְבּל ערטילאי של אידיולקטים, דיאלקטים, סוציולקטים וכו'.

היא דומה יותר לזן, אוסף של אורגניזמים, מאשר לאורגניזם) יאמרו "(אני) אהבתי אותה". יתר-על-כן, קיימים הרבה מבנים פֵּרִיפְרַאסְטיים של צירופים פועליים. הביטו על "שׂם צעקה" (לעומת "צעק"), "נתן מבט" ו-"העיף מבט" (לעומת "הביט"), "נתן חיבוק" (לעומת "חיבק"). הן הרצון לבטא פעולה מהירה והן המבנה המורפולוגי האנליטי מקורן ביידיש ובשפות אירופיות אחרות.

ראו, למשל, את הצירופים היידיים "געבן אַ קוק" (לתת מבט), "טאָן אַ קוק" (לעשות מבט) ו-"כאַפן אַ קוק" (לתפוס מבט). ואל נא תחשבו כי המבנים הישראליים הם רק תרגומי בבואה אד הוֹקיים. המערכת הישראלית היא פרודוקטיבית ולעיתים קרובות צירוף פועלי אנליטי ספציפי בישראלית לא קיים ביידיש, למשל "הרביץ מהירות", "הרביץ ארוחה"...

• לגבי הערתך על "'איש יפה' כמו בעברית הקדומה, ולא 'יפה איש' כמו ביידיש ושאר השפות. 'בוקר טוב' כמו בארמית ובערבית ולא 'טוב בוקר' כמו ברוב שפות אירופה", רק אומַר: יופי של חשיבה, מותק של דוגמה, והכי חשוב: אחלה הערה!

• לגבי "היה הולך", מבנה זה קיים לא רק בתלמוד אלא גם בשפות אירופה, מה שמגלם את עקרון החפיפה! השוו גם את "הייתי רוצה לדעת" הישראלי ל-"איך וואָלט געוואָלט וויסן" היידי ול-"איך וואָלט וועלן וויסן" ביידיש ליטאית. שלא להזכיר את מערכת הזמנים הישראלית (עמ' 102)!

• לגבי הערבית, אינני ממעיט בערכה ואני שולט בה כמו ביידיש. מה שמעניין הוא שהשפעתה ליוותה לעיתים את היסודות היידיים – המרכזיים – בישראלית: למשל הטעמה מלעילית: יוסף, חיפה. שוב, עקרון החפיפה!

היריעה קצרה מלהכיל אך אם נחשוב בענייניות ולעומק, המודל ההִיבְּרִידִי יכול דווקא לשרת אותך, רוביק, מאוד ולחדד את תובנותיך חדוֹת העין לגבי השפה הישראלית החיה והבועטת. בינינו, האמת היא שדווקא השפה שאתה מעלה על נס בורחת מהשקפותיה של חברי האקדמיה ללשון העברית, ומגלמת בנאמנות את עקרון החפיפה, שכאמור עומד בליבו של הספר ישראלית שפה יפה!

HEBREW Revivalists’ Goals vis-a-vis the Emerging ISRAELI Language

In Volume II of the Handbook of Language and Ethnic Identity: The Success and Failure Continuum, edited by Joshua A. Fishman and Ofelia García, Oxford University Press, 2010

Zuckermann, Ghil'ad 2010. "HEBREW Revivalists’ Goals vis-a-vis the Emerging ISRAELI Language", in Volume II of the Handbook of Language and Ethnic Identity: The Success and Failure Continuum, edited by Joshua A. Fishman and Ofelia García, Oxford University Press.


I. LONG ABSTRACT

"I suppose the process of acceptance will pass through the usual four stages: 1. This is worthless nonsense. 2. This is an interesting, but perverse, point of view. 3. This is true, but quite unimportant. 4. I always said so." (Haldane 1963: 464)

The public media and public education are understandably often drawn to successes rather than to failures. This chapter provides some insights into the limitations of human involvement or intervention in planned social (and linguistic) change.

Do I only see the the glass half empty? Not at all! Israeli, somewhat misleadingly a.k.a. 'Modern Hebrew', is indeed - partially - the result of a successful partial revival of literary Hebrew. But although the Hebrew revivalists, most of them native Yiddish-speaking, very much wished to speak Hebrew - with Semitic grammar and pronunciation (like Arabs), they could not avoid their Ashkenazic European background.

Their attempts (1) to deny their (more recent) roots in search of Biblical ancientness, (2) negate diasporism and disown the "weak, persecuted" exilic Jew from public memory, and (3) avoid hybridity (as reflected in Slavonized, Romance/Semitic-influenced, Germanic Yiddish itself, which they regarded as zhargon) failed.

Although they have engaged in a campaign for linguistic purity, the emerging Israeli language often mirrors the very components the revivalists sought to erase. The alleged victory of Hebrew over Yiddish was a Pyrrhic one. Victorious "Hebrew" is, after all, partly European at heart. Israeli is a hybridic Eurasian language, both Semitic (Afro-Asiatic) and (Indo-)European. It is based simultaneously on "sleeping beauty"/"walking dead" Hebrew, "mame loshn" ("mother tongue") Yiddish, as well as other languages spoken by revivalists.

The language spoken in today’s Israel is a multifaceted and fascinating fin-de-siècle hybrid, based not only on “sleeping beauty” or “walking dead” Hebrew but also on the revivalists’ mother tongues such as Yiddish. The vernacularization of Hebrew – a language lacking native speakers between the second and nineteenth centuries – was partially a success and partially a failure. It is hard to provide an exact quantification for such a multi-variable enterprise, but I would roughly estimate that on a subjective 1-10 scale, 10 being a complete success and one being a complete failure, the Hebrew revival is at six or seven.

More specifically, I propose the following continuum approximations for the extent to which “Israeli” can be considered Hebrew: mindset/spirit (i.e. European) and discourse (communicative tools, speech acts): 1; sounds (phonetics and phonology): 2; semantics (meaning, associations, connotations, semantic networkings): 3; word order (syntax): 4; general vocabulary: 5; word formation: 7; verbal conjugations: 9; and basic vocabulary (i.e. Hebrew): 10.

The factors leading to the partial failure of the Hebrew revival have little to do with a lack of motivation or zealousness, or with economic or political variables - not even with the fact that the revivalists, such as Eliezer Ben-Yehuda, were not as linguistically sophisticated as contemporary linguists. It is simply the case that one cannot negate one’s most recent roots, be they cultural or linguistic, even if one is keen to deny one’s parents’ and grandparents’ heritage (diasporic Yiddish) in search of cultural antiquity (Biblical Hebrew). It is thus most unlikely to revive a clinically-dead language without cross-fertilization from the revivalists’ mother tongue(s).

From the perspective of cultural heritage, attempts to revive a no-longer-spoken tongue should be supported and celebrated. But we should refrain from a purist’s approach and feel no shame about hybridity.


II. ABSTRACT

The vernacularization of Hebrew – a language lacking native speakers between the second and nineteenth centuries – was partially a success and partially a failure. It is hard to provide an exact quantification for such a multi-variable enterprise but I would roughly estimate that on a subjective 1-10 scale, 10 being a complete success, the Hebrew revival is at 6 or 7. More specifically, I propose the following continuum approximations for the extent to which “Israeli” can be considered Hebrew: mindset/spirit: 1 (i.e. European), discourse (communicative tools, speech acts): 1, sounds (phonetics and phonology): 2, semantics (meaning, associations, connotations, semantic networkings): 3, word order (syntax): 3, general vocabulary: 5, word formation: 7, verbal conjugations: 9, basic vocabulary: 10 (i.e. Hebrew).


III. KEYWORDS

Revival, Hybridity, Multiple Causation, Jewish Sociolinguistics, Hebrew Bible, Yiddish Diaspora, Zionism.


IV. BRIEF BIO

Ghil‘ad Zuckermann, D.Phil. (Oxford), Ph.D. (titular) (Cambridge), M.A. (summa cum laude) (Tel Aviv), is Associate Professor and Australian Research Council (ARC) Discovery Fellow in Linguistics at The University of Queensland, Australia. His most recent iconoclastic book Israelit Safa Yafa (Israeli – A Beautiful Language. Hebrew as Myth) was published by Am Oved (Tel Aviv) and became a controversial bestseller. His website is www.zuckermann.org .


V. CHAPTER

Hebrew Revivalists’ Goals vis-à-vis the Emerging Israeli Language

Ghil‘ad Zuckermann

I must study politics and war that my sons may have liberty to study mathematics and philosophy. My sons ought to study mathematics and philosophy, geography, natural history, naval architecture, navigation, commerce, and agriculture, in order to give their children a right to study painting, poetry, music, architecture, statuary, tapestry, and porcelain.
(John Adams, 1735–1826, second president of the United States)

A Senegalese poet said “In the end we will conserve only what we love. We love only what we understand, and we will understand only what we are taught.” We must learn about other cultures in order to understand, in order to love, and in order to preserve our common world heritage.
(Cellist Yo Yo Ma, White House Conference on Culture and Diplomacy, 28 November 2000)

Introduction

Five Jews changed the way we perceive the world: Moses said, “the Law is everything,” Jesus said, “Love is everything,” Marx said, “Money is everything,” Freud said, “Sex is everything,” and then Einstein astutely added: “Everything is relative!”

Unfortunately, some people see the world in black-and-white terms. However, Judaism is all about “on the other hand.” In the famous play Fiddler on the Roof, after Tevye’s daughter Hodel and her radical student lover Perchik announced their engagement, Tevye, a religious Jew opposed to the match, memorably reckons: “He loves her. Love, it's a new style ... On the other hand, our old ways were once new, weren't they? On the other hand, they decided without parents, without a matchmaker! On the other hand, did Adam and Eve have a matchmaker? Well, yes they did. And it seems these two have the same matchmaker!” (cf. Stein 1964: 113).

“Modern Hebrew” (henceforth, Israeli – see Zuckermann 1999) is the most quoted example of a successful language revival. On the other hand, if we are to be brutally truthful with ourselves, the modern-day vernacular spoken in downtown Tel Aviv is a very different language – both typologically and genetically – to that of the Hebrew Bible (Old Testament) or of the Mishnah, the first major redaction of Jewish oral traditions.

Hebrew has been spoken since approximately the 14th century BC. It belonged to the Canaanite division of the northwestern branch of the Semitic languages, which constitutes a branch of the Afro-Asiatic language family. Following a gradual decline, it ceased to be spoken by the second century AD. The failed Bar-Kokhba Revolt against the Romans in Judea in 132-5 AD marks the symbolic end of the period of spoken Hebrew. I believe that the Mishnah was codified around 200 AD, among other reasons, because Hebrew was then dying as a mother tongue. Rabbi Judah haNasi and his collaborators might have realized that if they did not act then to redact the oral tradition, it would soon have been too late because Jews were already speaking languages other than Hebrew. (In fact, the Gemara, the other component of the Babylonian Talmud, which was codified around 500 AD, was written in Aramaic rather than in Hebrew.)

For approximately 1,750 years thereafter, Hebrew was not spoken. A most important liturgical and literary language, it occasionally served as a lingua franca – a means of communication between people who do not share a mother tongue – for Jews of the Diaspora, but not as a native language.

Fascinating and multifaceted Israeli, which emerged in Palestine (Eretz Israel) at the end of the nineteenth century, possesses distinctive socio-historical characteristics such as the lack of a continuous chain of native speakers from spoken Hebrew to Israeli, the non-Semitic mother tongues spoken by the Hebrew revivalists, and the European impact on literary Hebrew. Consequently, it presents the sociolinguist with a unique laboratory in which to examine a wider set of theoretical problems concerning language genesis, social issues like language and politics, and practical matters, such as whether it is possible to revive a no longer spoken language.

The genetic classification of Israeli has preoccupied scholars since its genesis. The still regnant traditional thesis suggests that Israeli is Semitic, Hebrew revived. The revisionist antithesis defines Israeli as Indo-European, Yiddish relexified; that is, Yiddish, the revivalists’ mother tongue, is the “substratum,” whilst Hebrew is the “superstratum” providing the vocabulary (cf. Horvath & Wexler 1997). According to my own mosaic (rather than Mosaic) synthesis, “genetically modified” Israeli is a “semi-engineered,” multi-layered language, which is a Semito-European, or Eurasian, hybrid; it is both Semitic (Afro-Asiatic) and (Indo-) European. It is based simultaneously on “sleeping beauty” / “walking dead” Hebrew and “máme lóshn” (mother tongue) Yiddish, which are both primary contributors to modern Hebrew, and the many other languages spoken by revivalists, such as Russian, Polish, Ladino (Judeo-Spanish), Arabic, German and English. Israeli is therefore not a case of rétsakh yídish (Israeli for “murder of Yiddish”) but rather of yídish rédt zikh (Yiddish for “Yiddish speaks itself” [beneath Israeli]).

Was the Hebrew revival then a failure? Einstein reminds us that, “Everything is relative!” For example, in the famous “duckrabbit” picture (cf. Wittgenstein 1953: Part 2, Section 11), one could see either a duck or a rabbit. Similarly, the American consul in Puccini’s Madama Butterfly, claims, “non ho studiato ornitologia” (I have not studied ornithology). Hence, I propose that one see in the rare bird Israeli either a phoenix rising from the ashes (Hebrew) or a cuckoo laying its egg in the nest of another bird and tricking it into believing that the baby cuckoos are its own offspring (Yiddish). Israeli is thus a phonenicuckoo cross with some characteristics of a magpie, the latter representing the ongoing borrowing – or rather “copying” or “stealing” – e.g. from American English.

The Hebrew revival cannot be considered a failure tout court, because without the zealous, obsessive, enthusiastic efforts of the symbolic father of Israeli, Eliezer Ben-Yehuda (born Perelman), and of teachers, writers, poets, journalists, intellectuals, political figures, linguists, and others, Israelis would have spoken a language (such as English, German, Arabic and Yiddish) that could hardly be considered Hebrew. To call such a hypothetical language “Hebrew” would have not only been misleading but also wrong. To call today’s Israeli “Hebrew” may be misleading but not wrong: Hybridic Israeli is based on Hebrew as much as it is based on Yiddish. So, although the revivalists could not avoid the subconscious influence of their mother tongue(s), they did manage at the same time to consciously revive some components of clinically-dead Hebrew.

On the other hand, had Arabic-speaking Moroccan Jews arrived in Israel before Yiddish-speaking Ashkenazim, and provided that they had similar ideology and motivation to those of Ben-Yehuda and his collaborators, there is no doubt in my mind that the language resulting from their hypothetical revival would have been much more Semitic than is Israeli.
Did the guardians fail in this particular respect more so than in other areas of the national ethos? That is still to be determined by various interdisciplinary scholars, but I hypothesize that the answer is negative. Multiple causation and the often-camouflaged impact of the Diaspora can be found in each and every component of Israeli society, for example, in music, popular songs, film, economics, urban geography, architecture, political system, and more. For instance, Rami Kimchi (personal communication) explores the parallels between the allegedly-mizrahi “burekas films,” which feature Moroccan Jews living in Israeli slums, with the Ashkenazic shtetl life that can be found in works by Mendele Moikher-Sforim. In fact, the directors of such mizrahi films are often of Ashkenazic heritage. Furthermore, I strongly believe that linguistic insights such as the Congruence Principle below can be usefully employed by researchers of other areas of scholarship.

Why use the term “Israeli?” Several days before the publication in Tel Aviv of my most recent book (Zuckerman, 2008a), I finally received its cover. Whereas the title of the book was israelít safá yafá, i.e. Israeli – A Beautiful Language (challenging and modelled upon the old Zionist slogan ‘ivrít safá yafá “Hebrew is a beautiful language”), the last sentence on the back cover was “this is his first book in Hebrew!” Worried, I called the publisher, Am Oved, and was given an ultimatum: either we leave it as “this is his first book in Hebrew” or change it to “this is his first book in Israeli and his last book at Am Oved!”

Eventually, the compromise was “this is his first book published in Israel.” This is an example of a case in which the (meta-linguistic) name is extremely important because it determines the way people perceive the thing it stands for. Just as thought influences language, language can shape thought. For example, 2,500 years ago, Confucius said that the first thing one has to do is “to rectify names” (Analects, Book 13, Verse 3).

Had I continued to call Israeli “Modern Hebrew,” “Israeli Hebrew,” or merely “Hebrew” tout court, you might have assumed that my model is yet another wise-guy version of the view that Israeli is simply an evolution of Hebrew, influenced by “foreign languages” such as Yiddish. But that’s a far cry from the two main arguments proposed here: hybridity and native speech.


Hybridity and the congruence principle

If you talk to a man in a language he understands, that goes to his head. If you talk to him in his language, that goes to his heart.

(Nelson Mandela)

Israeli is not an evolutionary phase of Hebrew but rather a new hybrid language, based simultaneously on Hebrew, Yiddish, and a plethora of other languages spoken by Jewish pioneers in Palestine in the 1880s–1930s. Thus, Yiddish is not a “foreign language” vis-à-vis Israeli, and the word intuítsya “intuition” – to give but one example out of thousands of alleged loan words – is not a loan word (from Yiddish intuítsye, Russian intuítsiya, Polish intuicja etc., all meaning “intuition”) but rather an integral part of Israeli from its very beginning.

According to the Congruence Principle, the more revivalists speak contributing languages with specific linguistic features, the more likely these features are to prevail in the emergent language. Based on feature pool statistics, this principle weakens August Schleicher’s famous Family Tree theory in historical linguistics, which often gives the wrong impression that every language has only one parent.
For example, most revivalists spoke languages, mainly Yiddish, that lacked that Semitic pharyngeal gulp ‘ayin (represented, for instance, by the apostrophe in my Christian – actually Jewish – name Ghil‘ad). Naturally, their children – the ones who, in fact, shaped the real character of Israeli – could not buy the argument “do as I say, don’t do as I do!” The result is that most Israelis do not have this sound in their speech.

Similarly, má nishmà, the common Israeli “what’s up?” greeting, looks like a calque – loan translation – of the Yiddish phrase vos hért zikh, usually pronounced vsértsekh and literally meaning “what’s heard?” but actually functioning as a common greeting. However, a Romanian-speaking immigrant to Israel might have used má nishmà because of Romanian ce se aude, a Polish-speaker Jew because of Polish co słychać and a Russian-speaker Что слышно chto slyshno, all meaning the same thing and functioning in the same way.

The distinction between forms and patterns is crucial here as it demonstrates multiple causation. In the 1920s and 1930s, gdud meginéy hasafá, “the language defendants regiment” (cf. Shur 2000), whose motto was ivrí, dabér ivrít “Hebrew [i.e. Jew], speak Hebrew,” used to tear down signs written in “foreign” languages and disturb Yiddish theatre gatherings. However, the members of this group only looked for Yiddish forms, rather than patterns in the speech of the Israelis who did choose to speak “Hebrew.” The language defendants would thus not attack an Israeli speaker saying má nishmà.
To varying degrees, Israeli differs from Hebrew in all components of language, including sounds (phonetics and phonology) (Zuckermann 2005), meaning (semantics), word order (syntax), words (lexis) and even in word formation (morphology) (Zuckermann 2009). Some elements, however, are more revivable than others. Words and conjugations, for example, are easier to revitalize than intonation, discourse, associations, and connotations.

My research analyzes the hitherto-overlooked camouflaged semantic networking transferred from one language to another. Whereas mechanisms as calques (loan translations such as superman, from German Übermensch), phono-semantic matches (e.g. crayfish, from Old French crevice, a cognate of crab that has little to do with fish) (Zuckermann 2003) and portmanteau blends (e.g. motel, from motor+hotel, or sprummer, from spring+summer) have been studied, there is a need to uncover concealed semantic links between words in the Target Language which reflect – often subconsciously – semantic networking in the Source Language. Consider the Israeli word gakhlilít “firefly, glow-worm” – coined by poet laureate Hayyim Nahman Bialik (1873-1934). This word is semantically and etymologically linked to the Biblical Hebrew word gaħelet “burning coal, glowing ember.” Morphologically, Israeli gakhlilít derives from Hebrew gaħelet plus the reduplication of its third radical [l]. However, no Israeli dictionary reveals the crucial semantic networking aspect, namely that the Israeli concoction, gakhlilít, in using an element associated with “glow,” in fact replicates a European mindset, apparent for example in the Yiddish word glivórem, or “firefly,” literally “glow” (cf. gaħelet) + “worm,” or in German Glühwürmchen.

And yet contemporary Israelis are indoctrinated to believe that they speak the same language as the Prophet Isaiah, “with mistakes.” It is thus high time to acknowledge that Israeli is very different from ancient Hebrew. In the immortal words of Jerry Seinfeld, “not that there’s anything wrong with that!” We should embrace – rather than chastise – the multisourcedness of Israeli!

Almost all revivalists were native Yiddish-speakers who wanted to speak Hebrew, with Semitic grammar and pronunciation, like Arabs. Research should be conducted on the Hebrew revivalists’ perception of the “noble savage” Arab, who was, on the one hand, an enemy and, on the other, an enviable Semite riding a Middle-Eastern camel, entering a biblical city and speaking a Semitic tongue with autochthonous pharyngeal consonants.

Not only were the revivalists European, their revivalist campaign was inspired by European – e.g. Bulgarian – nationalism. At the time, although territory and language were at the heart of European nationalism, the Jews possessed neither a national territory nor a unifying national language. Zionism could be considered a fascinating manifestation of European discourses channelled into the Holy Land (cf. George Eliot’s Daniel Deronda, 1876).

Reversing language shift (“RLS”) (Fishman 1991, 2001, Hagège 2009, Evans 2010) is a crucial issue. In his seminal work, Reversing Language Shift, Fishman (1991: 287) argues that RLS efforts often originate in Europe. In the case of Hebrew, he is even more right than he might have thought. RLS efforts in the case of Hebrew are not only sociological – the mindset behind the motivation to revive the language was a reflection of a European nationalism – but also linguistic – the mindset of the emerging language itself is European. The revivalists’ attempt to (1) deny their (more recent) roots in search of Biblical ancientness, (2) negate diasporism and disown the “weak, persecuted” exilic Jew, and (3) avoid hybridity (as reflected in Slavonized, Romance/Semitic-influenced, Germanic Yiddish itself, which they despised) could not fully succeed. Ironically, although they have engaged in a campaign for linguistic purity, the emerging Israeli language often mirrors the very scorned syncretism and despised diasporism the revivalists sought to erase.

The reason is simple: the revival of a no longer spoken language is most unlikely without influences from the mother tongue(s) of those at the forefront of the revival. Thus, when most native Israeli-speakers speak Israeli, their intonation is much more similar to that of Yiddish, the mother tongue of most revivalists, than to that of Arabic or any other language belonging to the Semitic branch of the Afro-Asiatic family.


Native Israeli speech and the Academy of the Hebrew Language

On a bus in Tel Aviv, a mother was talking animatedly, in Yiddish, to her little boy – who kept answering her in Hebrew. And each time the mother said, “No, no, talk Yiddish!”
An impatient Israeli, overhearing this, exclaimed, “Lady, why do you insist the boy talk Yiddish instead of Hebrew?”
Replied the mother, “I don’t want him to forget he’s a Jew.”

(Rosten 1970: xxi)

Since its conception, Israeli has been the subject of purism (the dislike of foreign words – as in Icelandic: Sapir and Zuckermann 2008) and the enforcement of correct pronunciation. Brought into being by legislation in 1953 as the supreme institute for “Hebrew,” the Academy of the Hebrew Language (known in Israeli as haakadémya lalashón haivrít) is funded by the Ministry of Education, which increasingly suffers from budgetary cutbacks. It superseded the (Hebrew) Language Council (váad halashón (haivrít)), which was established in 1889 – as a branch of Safá Brurá (Clear Language) – by Ben-Yehuda and colleagues.

As described on its website, the Academy, based in Giv‘at Ram, Jerusalem, “prescribes standards for Modern Hebrew grammar, orthography, transliteration [in fact, transcription], and punctuation [vocalization, vowel marking] based upon the study of Hebrew's historical development.” (http://hebrew-academy.huji.ac.il/english.html) The Academy's plenum – which holds five or six annual sessions – consists of 23 members and an additional 15 academic advisors. These are either scholars from the disciplines of languages, linguistics, and Jewish studies, or accomplished writers and translators. The Academy's decisions are binding upon all governmental agencies, including the Israel Broadcasting Authority.

As defined in its constitution, the Academy's functions are:
(1) To investigate and compile the Hebrew lexicon according to its historical strata and layers;
(2) To study the structure, history, and offshoots of the Hebrew language; and
(3) To direct the development of Hebrew in light of its nature, requirements, and potential, its daily and academic needs, by setting its lexicon, grammar, characters, orthography and transliteration [in fact, transcription].

The first goal is most useful, as Israeli is indeed a multi-layered language. For example, one could say both (a) khashkhú enáv, literally “His eyes became dark,” meaning "He saw black" (‘black’ in this context meaning ‘bad news’), and (b) niyá/naasá lo khóshekh baenáim, meaning the same, albeit structurally different. While khashkhú enáv is Hebrew, niyá lo khóshekh baenáim is a calque of the Yiddish phrase siz im gevórn fíntster in di óygn, which might in turn be an adaptation of the very Hebrew khashkhú enáv (transcribed here in its Israeli form, which would have been almost unintelligible for an ancient Hebrew-speaker).

Israeli has many other minimal pairs, such as asá din leatsmó and lakákh et hakhók layadáim, both referring to a person violating the law, with the latter being more colloquial, as well as yamím kelelót, literally “days as nights,” and misavív lashaón, literally “round the clock,” both often referring to hard work.

Somewhat resembling the “catastrophic success” of the 1928-1936 Turkish Language Revolution (see Lewis 1999), many referents have several Israeli signifiers, one of which is puristically Hebrew and the other, often more commonly used, “foreign” (in fact, Israeli ab initio). These include many “internationalisms,” such as opozítsya “Opposition” (according to the Academy, the word should be negdá – cf. Hebrew néged “against”) and koalítsya “Coalition” (according to the Academy: yakhdá – cf. Hebrew yaħad “together”).
However, goal three, to direct the development of Hebrew in light of its nature, is intriguing (cf. Zuckermann 2008b:139) is oxymoronic. If the nature of a language is to evolve in a specific direction (cf. Sapir's “drift,” the pattern of change in which the structure of a language shifts in a determinate direction), why direct its evolution by language policing?
Despite such intensive efforts towards grammatical enforcement, Israeli is by now a fully-fledged language, and can never be Hebrew. Some prescriptive purists – for instance, Sarid (2008), Hitron (2008) and Levitan (2009) – argue that the current generation of Israelis is reckless and that Israeli used to be much better. I, on the other hand, view many alleged “reckless changes” within Israeli as recognition that the language was never Hebrew ab initio. For example, unlike the common myth that such a development is recent, Israeli-speakers “made mistakes” in the numeral-noun polarity-of-gender agreement from the very inception of Israeli. I once asked an old man, “Have you changed throughout your life?” His response was very telling and relevant to the Israeli language: “I haven’t changed but I suddenly realized who I was.” Every live-and-kicking language changes through time, but the most important change I predict for Israeli is that the myth that we speak the language of Isaiah will eventually be replaced by a more sober, syncretic analysis of Israeli genesis.

There is no good reason to force a Hebrew grammar on native Israeli-speakers, simply because they already speak their mother tongue perfectly, according to internalized grammatical rules. French sociologist Pierre Bourdieu used the term “habitus” to refer to a social convention; for example, eating with chopsticks versus a knife and fork. Unlike literary language, which is indeed a “habitus,” the native spoken tongue is not learned but rather acquired automatically and effortlessly. This is the diametric opposite of the admired, albeit mistaken, claim, made in 1953, by the former president of the Academy of the Hebrew Language Ze’ev Ben-Hayyim: “one learns his spoken language in years of effort, in very hard work throughout one’s life” (cf. Ben-Hayyim 1953: 83 and 1992: 80).

The relationship between hybridity and native speech is complex. Supporting one of them does not necessarily imply accepting the other. For example, I might convince some that Israeli is a wonderful mishmash of many languages yet they would still prefer enforcing an elitist standard on Israeli-speakers. Overlooking its hybrid vigor, others might continue to blindly believe that Israeli is Hebrew but would still allow Israelis to speak as they wish. Nevertheless, the main innovation here, besides the hybridity model, is the link between hybridity and native speech: Even if there are numerous Israelis who believe that we must enforce a standard, might they eventually be convinced to modify the characteristics of that standard? Who said that it must be based on Hebrew?


Let my people know! Do Israelis really understand Hebrew?

Language is a guide to “social reality”. Though language is not ordinarily thought of as of essential interest to the students of social science, it powerfully conditions all our thinking about social problems and processes. Human beings do not live in the objective world alone, nor alone in the world of social activity as ordinarily understood, but are very much at the mercy of the particular language which has become the medium of expression for their society. It is quite an illusion to imagine that one adjusts to reality essentially without the use of language and that language is merely an incidental means of solving specific problems of communication or reflection. The fact of the matter is that the “real world” is to a large extent unconsciously built upon the language habits of the group. No two languages are ever sufficiently similar to be considered as representing the same social reality. The worlds in which different societies live are distinct worlds, not merely the same world with different labels attached.

(Sapir 1921)

One of the arguments against my synthesis has been that Israelis can easily understand the Hebrew Bible. The otherwise perspicacious intellectual Avi(ezer) Ravitzky wrote that “Modern Greek, for example, boasts many similarities to its ancestor, yet a speaker of the current language must struggle to read ancient texts. The modern Hebrew speaker, however, moves smoothly through the Bible” (2000: 13-14). Leaving aside the crucial difference between the evolution of Classical into Modern Greek and the unparalleled genesis of Israeli, the alleged smoothness is mere myth.

Israelis not only do not understand the Bible, but much worse: they misunderstand it without even realizing it! By and large, Israeli-speakers are the worst students in advanced studies of the Bible. Notwithstanding, Israel’s Education Ministry axiomatically assumes that Israeli is simply an organic evolution of Hebrew and that the Bible is thus written in the very same language – albeit in a higher register, of course – spoken by Israeli pupils at primary and secondary schools. The publishers of Hartom-Cassuto, and other volumes providing numerous glosses to the unfathomable Biblical verses, have benefited from such a purism prism, which might be related to self-righteousness, hubris, simple conservatism, or blindness on behalf of Israel’s educational system.

Israelis might understand the most general meaning of “bereshit- bara ’elohim ’et hashamayim we’et ha’arets” (Genesis 1:1: In the beginning God created the heaven and the earth) but very few would be able to explain the construct-state nomen regens (nismákh) bereshít-: in the beginning of what? And how many Israelis could fathom this sentence from the perspective of the temporal sequence of creation: were the heaven and the earth created at the same time? Is it, therefore, possible that the expression “the heaven and the earth” here refers to “the world” in general? And which Israeli-speaker uses a Verb-Subject-Object word order (a.k.a. constituent order) as in “created God the heaven and the earth”? Ask Israelis what “’avaním shaħaqú máyim” (Job 14:19) means and they will tell you that the stones eroded the water. On second thought, they might guess that semantically it would make more sense that the water eroded the stones. Yet such an Object-Verb-Subject order is ungrammatical in Israeli (see Zuckermann 2008a, 2009).

How many Israelis can really fathom “tohu wavohu” or “təhom” (Genesis 1:2), the Israeli misleading senses being “mess” and “abyss” respectively? Or “haşvi yisra’el ‘al bamotekha ħalal” (II Samuel 1:19: The beauty of Israel is slain upon thy high places)? Most Israelis understand “yéled sha‘ashu‘ím” (Jeremiah 31:19, King James 20) as “playboy” rather than “pleasant child.” “Bá’u baním ‘ad mashbér” (Isaiah 37:3) is interpreted by Israelis as “children arrived at a crisis” rather than as “children arrived at the mouth of the womb, to be born.” “’Adam lə‘amal yullad” (Job 5:7) is taken to mean “man was born to do productive work” rather than “mischief” or “trouble” – in the Bible this sentence stands as an accusation of the inherent wickedness of mankind.
Some Hebrew normativists repeat the red herring that if we correct Israelis’ alleged “grammatical mistakes” they would be more likely to understand Classical Hebrew. Does an Israeli saying “asará shkalím” (10 shekels) have more chance to understand the unfathomable “egla meshulleshet” (“a heifer of three years old,” Genesis 15:9) than if he stuck to the actually more commonly grammatical “éser shékel?” Just as the “Jerusalem artichoke” has nothing to do with either Jerusalem or artichoke (even though some Jerusalem restaurants take pride in serving it), what Yossi Sarid – to mention but one linguistic right-winger – calls “mistaken Hebrew” is neither mistaken nor Hebrew: it is grammatical Israeli!

Obviously, one could give thousands of other examples, and from post-Biblical Hebrew too. For instance, how many Israelis can follow the meaning of the Passover Haggadah or the Hanukkah hymn “Ma‘oz Tsur Yeshu‘ati?” Is Hebrew “menabeaħ” (blaspheming) indeed related, after all, to Israeli “novéakh” (barking)? Most importantly, however, the available examples are far from being only lexical: Israelis are incapable of recognizing moods and aspects in the Bible. For example, “nappíla goralót wened‘á” (Jonah 1:7, “let us cast lots”) was thought by some Israelis to be the rhetorical future rather than the cohortative verb tense, the latter apparent, for example, in Israeli “yeushar hataktsiv!” (may the budget be approved!).

Despite eleven years of Biblical training, Israeli-speakers still understand the perfect aspect (e.g. ’amar “said” as in “I will have said…”) as if it were past tense. The imperfect aspect (e.g. yomar “would/will say” as in “I thought I would say…”) is misunderstood as the future tense. In reality, a Biblical verb in the perfect aspect can refer to a completed action in the future – cf., mutatis mutandis, the Israeli colloquial question “záznu?” (literally, “have we gone/moved?”), utterable instead of “yala bay,” meaning “let’s go.” I remember my tironut (IDF recruit training) commander ordering us in a sadaút session (“fieldcraft,” etymologically unrelated to sadism): “od khamésh dakót hayítem kan!” (Within five minutes you will have been here), hayítem being, in Israeli, grammatically past but actually referring, in this specific colloquial case, to an action in the future. In the Bible, heyitém refers regularly – not only colloquially – to an action that has been completed, regardless of whether or not it is in the past or future – hence the term “aspect” rather than “tense.” Such Biblical mindset is in harsh contradistinction to the Weltanschauung of the Homo sapiens sapiens (the human who knows s/he knows) israelicus vulgaris, and to the way Israelis read the Hebrew Bible.

Negating the Diaspora, Ben-Yehuda would have been most content had Israelis spoken Biblical Hebrew. Had the Hebrew revival been fully successful, Israelis would indeed have spoken a language closer to ancient Hebrew than Modern English is to Middle English because we would have bypassed more than 1,750 years of natural development. On the other hand, let us assume for a moment that Hebrew had never died as a spoken language by the second century AD and it continued to be the mother tongue of generations of Jews. They would eventually have returned to the Holy Land, continuing to speak Hebrew. From the perspective of mutual intelligibility, it might well be the case that that Hebrew would have differed more from Biblical Hebrew than does Israeli, but this says little about the genesis of modern Israeli.

Given such a magnificently hybridic yíkhes (heritage), as well as the omnipresent misunderstandings of the Hebrew Bible by Israelis, Israel’s Education Ministry should revise the way it teaches the Bible and instead teach the Bible the way Latin is taught, employing the most advanced methods of second language teaching, which can be most joyful and memorable. Such a measure has the potential to reduce Israeli pupils’ disdain for Bible lessons, as well as to attract more secular Jews to Biblical scholarship.

Thus, Tanakh RAM – a project recently launched by the experienced Bible teacher Avraham Ahuvia, as well as the insightful publisher Rafi Mozes, acronymized in this biblionym – fulfills the mission of “red ’el ha‘am” not only in its Hebrew meaning (Go down to the people) but also – more importantly – in its Yiddish meaning (“red” meaning “speak!”). Ahuvia’s translation is most useful and dignified. Given its high register, however, I predict that the future promises biblical translations into more colloquial forms of Israeli, a beautifully multi-layered and intricately multi-sourced language, of which we should be proud.

On the other hand – and as if the picture were not complex enough – Yadin and Zuckermann (2010) demonstrate the success of Zionism in deifying the Israeli State by shrewdly employing divine Hebrew terms and turning them into signifiers for nationalist referents. For example, Biblical Hebrew mishkån meant both “dwelling-place” and “Tabernacle of the Congregation” (where Moses kept the Ark in the wilderness) and “inner sanctum” (known as ’ohel mo‘ed). Israeli mishkán haknéset, however, refers to ‘the Knesset (Israeli Parliament) building.’ Translating mishkán haknéset as ‘The Knesset Building’ (as on the official Knesset website) is lacking. The word mishkán is loaded with holiness and evokes sanctity (cf. sanctuary), as if Members of Knesset (cf. MPs) were, at the very least, angels or seraphim. Another example, not mentioned by Yadin and Zuckermann, is mékhes: Whereas in the Hebrew Bible it was a tribute to God (e.g. Numbers 31:37), in Israeli is it “customs” paid to the State.


Conclusion

I suppose the process of acceptance will pass through the usual four stages: 1. This is worthless nonsense. 2. This is an interesting, but perverse, point of view. 3. This is true, but quite unimportant. 4. I always said so.

(Haldane 1963: 464)

The fin-de-siècle Hebrew revivalists had several advantages compared with revivalists of indigenous languages such as no-longer spoken Aboriginal languages in Australia. For example, (1) extensive documentation (e.g. the aforementioned Hebrew Bible and the Mishnah), (2) Hebrew was considered a most prestigious language (as opposed to Yiddish, for example), and (3) Jews from all over the globe only had Hebrew in common, whereas there are dozens of “sleeping” Aboriginal languages to be revived and it would obviously be extremely hard to choose only one unifying tongue, unless one resorts to Aboriginal English.

And yet, the Hebrew revivalists - who wished to speak pure Hebrew - failed in their purism prism. The language spoken in today’s Israel is a multifaceted and fascinating fin-de-siècle hybrid, based not only on “sleeping beauty” or “walking dead” Hebrew but also on the revivalists’ mother tongues such as Yiddish. The vernacularization of Hebrew – a language lacking native speakers between the second and nineteenth centuries – was partially a success and partially a failure. It is hard to provide an exact quantification for such a multi-variable enterprise, but I would roughly estimate that on a subjective 1-10 scale, 10 being a complete success and one being a complete failure, the Hebrew revival is at six or seven.

More specifically, I propose the following continuum approximations for the extent to which “Israeli” can be considered Hebrew: mindset/spirit (i.e. European) and discourse (communicative tools, speech acts): 1; sounds (phonetics and phonology): 2; semantics (meaning, associations, connotations, semantic networkings): 3; word order (syntax): 4; general vocabulary: 5; word formation: 7; verbal conjugations: 9; and basic vocabulary (i.e. Hebrew): 10.

The factors leading to the partial failure of the Hebrew revival have little to do with a lack of motivation or zealousness, or with economic or political variables - not even with the fact that the revivalists, such as Eliezer Ben-Yehuda, were not as linguistically sophisticated as contemporary linguists. It is simply the case that one cannot negate one’s most recent roots, be they cultural or linguistic, even if one is keen to deny one’s parents’ and grandparents’ heritage (diasporic Yiddish) in search of cultural antiquity (Biblical Hebrew). It is thus most unlikely to revive a clinically-dead language without cross-fertilization from the revivalists’ mother tongue(s).

From the perspective of cultural heritage, attempts to revive a no-longer-spoken tongue should be supported and celebrated. But we should refrain from a purist’s approach and feel no shame about hybridity.


References

Ahuvia, Avraham 2008. Tanakh RAM (The Hebrew Bible with translation into Israeli). Even-Yehuda: Rekhes. 
Ben-Hayyim, Ze’ev 1953. “Lashón atiká bimtsiút khadashá (sikhót al beayót balashón haivrít hakhayá)” (An ancient tongue in a new reality. Discussions on Issues in the living Hebrew language). Leshonénu La‘am 4.3-5 (35-37): 3-85. (The Academy of the Hebrew Language)
Ben-Hayyim, Ze’ev 1992. Bemilkhamtá shel lashón (The Struggle for a Language). Jerusalem: The Academy of the Hebrew Language.
Confucius c. 480-220 BC. Lún Yǔ (Analects).
Eliot, George 1876. Daniel Deronda. Edinburgh – London: William Blackwood and Sons.
Evans, Nicholas 2010. Dying Words. Endangered Languages and What They Have to Tell Us. Malden – Oxford: Wiley-Blackwell.
Fishman, Joshua A. 1991. Reversing Language Shift: Theoretical and Empirical Foundations of Assistance to Threatened Languages. Clevedon (UK): Multilingual Matters.
Fishman, Joshua A. (ed.) 2001. Can Threatened Languages Be Saved? Reversing Language Shift, Revisited: A 21st Century Perspective. Clevedon (UK): Multilingual Matters.
Hagège, Claude 2009. On the Death and Life of Languages. Yale University Press.
Haldane, John Burdon Sanderson 1963. Review of The Truth About Death in Journal of Genetics 58: 463-464.
Hartom, Elia Samuele and Cassuto, Moses David 1956-1961. Tanakh (The Hebrew Bible with Commentary).
Tel Aviv: Yavneh (15 volumes).
Hitron, Hagai 2008. “Meshakhnéa, nekhmád, mazík” (Convincing, Cute, Harmful), Haaretz. (24 December 2008)
Horvath, Julia and Wexler, Paul (eds) 1997. Relexification in Creole and Non-Creole Languages – With Special Attention to Haitian Creole, Modern Hebrew, Romani, and Rumanian (Mediterranean Language and Culture Monograph Series, vol. xiii). Wiesbaden: Otto Harrassowitz.
Levitan, Amos 2009. “Dalutá shel haisraelít” (The Poverty of Israeli),  Iton 77 (March-April 2009).
Lewis, Geoffrey L. 1999. The Turkish Language Reform: A Catastrophic Success. Oxford: Oxford University Press.
Ravitzky, Aviezer 2000. “Religious and Secular Jews in Israel: A Kulturkampf?” Position Paper, Jerusalem: The Israel Democracy Institute. 
Rosten, Leo 1970. The Joys of Yiddish. London: W. H. Allen.
Sapir, Edward 1921. Language. An Introduction to the Study of Speech. New York: Harcourt, Brace.
Sapir, Yair and Zuckermann, Ghil‘ad 2008. “Icelandic: Phonosemantic Matching,” pp. 19-43 (Chapter 2) (References: 296-325) of Judith Rosenhouse and Rotem Kowner (eds), Globally Speaking: Motives for Adopting English Vocabulary in Other Languages. Clevedon – Buffalo – Toronto: Multilingual Matters.
Sarid, Yossi 2008. “Kof lekóf yabía ómer” (Monkey to monkey, will the message be lost?), Haaretz. (28 December 2008)
Shur, Shimon A. 2000. Gdud meginéy hasafá beérets israél 1923-1936 (The Language Defendants Regiment in Eretz Yisrael 1923-36). Haifa: Herzl Institute for Research and Study of Zionism.
Stein, Joseph 1964. Fiddler on the Roof (based on Sholom Aleichem's stories). New York: Crown.
Wittgenstein, Ludwig 2001 [1953]. Philosophische Untersuchungen (Philosophical Investigations). Blackwell.
Yadin, Azzan and Zuckermann, Ghil‘ad 2010. “Blorít: Pagans' Mohawk or Sabras' Forelock?: Ideologically Manipulative Secularization of Hebrew Terms in Socialist Zionist Israeli,” Chapter 6 of Tope Omoniyi (ed.), The Sociology of Language and Religion: Change, Conflict and Accommodation. London – New York: Palgrave Macmillan.
Zuckermann, Ghil‘ad 1999. Review Article of Nakdimon Shabbethay Doniach and Ahuvia Kahane (eds), The Oxford English-Hebrew Dictionary. Oxford – New York: Oxford University Press, 1998. International Journal of Lexicography 12: 325-46.
Zuckermann, Ghil‘ad 2003. Language Contact and Lexical Enrichment in Israeli Hebrew. London – New York: Palgrave Macmillan.
Zuckermann, Ghil‘ad 2005. “Abba, why was Professor Higgins trying to teach Eliza to speak like our cleaning lady?: Mizrahim, Ashkenazim, prescriptivism and the real sounds of the Israeli language.” Australian Journal of Jewish Studies 19, pp. 210-231.
Zuckermann, Ghil‘ad 2008a. Israelít safá yafá (Israeli – A Beautiful Language. Hebrew As Myth). Tel Aviv: Am Oved.
Zuckermann, Ghil‘ad 2008b. “‘Realistic Prescriptivism’: The Academy of the Hebrew Language, its Campaign of ‘Good Grammar’ and Lexpionage, and the Native Israeli Speakers.” Israel Studies in Language and Society 1.1: 135-154.
Zuckermann, Ghil‘ad 2009. “Hybridity versus Revivability: Multiple Causation, Forms and Patterns.” Journal of Language Contact, Varia 2: 40-67.

Lexical Expansion

Encyclopedia of Hebrew Language and Linguistics (EHLL), edited by Geoffrey Khan, Brill, 2010

Zuckermann, Ghil'ad 2010. "Lexical Expansion", in Encyclopedia of Hebrew Language and Linguistics (EHLL), edited by Geoffrey Khan, Brill.

Review of the film "Waltz with Bashir" (2008)

Contemporary Jewish Review. London: Maney.

Zuckermann, Ghil'ad [in print]. ‘Review Article of the Film Waltz with Bashir (2008)’. Contemporary Jewish Review. London: Maney.

Keywords:
ואלס עם בשיר
ארי פולמן
עמוס עוז
מנחם בגין
אריאל שרון


ABSTRACT

Ariel Sharon was waltzing not Matilda (although he did possess many sheep) but Bashir Jumayel (interpretable in Arabic as "the handsome of the handsomes"), drawn into a fatal symbiosis with the Christian phalangists, who hated Palestinians as much as Sharon did. That’s one of the two reasons for the film title. The literal reason is seen clearly in one of the scenes in the film itself.
    As opposed to what one might expect, this film is NOT about Middle Eastern politics. Neither is it about war heroism; the soldiers are miserable. The film is PSYCHOLOGICAL. It is about Kafkaesque existence, personal surreal dreams, self-introspection, memory repression, and denial. DENIAL is not a river in Egypt. It’s a massacre in Lebanon. In Zur Genealogie der Moral ‘On the Genealogy of Morals’, Friedrich Nietzsche argues that forgetfulness is an active process. The role of active oblivion is that of a concierge: to shut the doors and windows of unbearable consciousness.
    The film is SURREAL. For example, it has a scene in which Israeli soldiers occupy a lavish, luxurious villa between fighting. The officer, apparently a PORN-AGAIN JEW, is watching a German pornographic film. (For some reason, in the 1980s almost all porn movies in Israel were imported from Germany). The officer tells the soldier ‘taavir, taavir’ “fast forward, fast forward’ because he wants to get to the point, to the crux, in which the German man performs a doggy on the German woman. There is no time for foreplay!
    What Ari Folman, the talented autobiographic director and narrator of the film, does in the film is a little bit like what that officer does when watching the porn movie: he wants to get to the crux: the Sabra and Shatila massacre.
    I initially thought an animated documentary as a simulacrum was an oxymoron. But paradoxically, it is more authentic given the complexity.
    The grip: All wars are ugly, let alone long wars consisting of occupation and policing of civilians.


REVIEW

In the 1950s, when Israeli author Amos Oz was in his early teens, he once sat with his father and grandfather, along with other right-wing Israelis, in the front row at an event where a speech was given by Menachem Begin.

Like many right-wing politicians of the time, Begin spoke Israeli, a.k.a. ‘Modern Hebrew’, with a classical layer. The front three rows were mainly intellectuals, but the people behind them, the great majority of the audience, were working-class immigrants to Israel, and they spoke ‘street Israeli’ of the Jerusalem area. 

In classical Hebrew, though not in the Jerusalem vernacular, the word זין záyin meant ‘weapon’ as ‘weapons of mass destruction’. In Israeli, however, זין záin acquired a new meaning – and please forgive my risqué authenticity, after all, Waltz with Bashir is a very authentic film – ‘dick, penis’, as it is the first letter of zanáv ‘tail’, which was a loan translation of the Yiddish word שוואַנץ shvants, which means both ‘tail’ and ‘dick’. Thus, Hebrew לזיין lezayén ‘to arm, to provide somebody with weapons’ acquired a new meaning in Israeli: ‘to screw’ or simply ‘to do the f-word’.

Begin, a great orator – who, again, spoke Hebrew with a classical layer – was attacking the readiness of the great powers to arm the Arabs.

In rising melodic cadence, Begin was complaining that Eisenhower and Anthony Eden were ‘arming’ Nasser, the Egyptian leader. ‘The whole world is “arming” our Arab enemies day and night!’ כל העולם כולו מזיין יומם ולילה את אויבינו הערבים. ‘But who is “arming” us?’ Begin asked in an outraged voice. ‘Nobody! Absolutely nobody!’ A stunned silence filled the hall. Begin did not notice. He went on to predict: ‘If I am to become prime minister everyone would be “arming” us!’. לו אני הייתי ראש הממשלה כעת – כולם, כולם היו מזיינים אותנו!! כו-לם!!

A pitter-patter of applause came from the Zionist intellectuals in the front three rows. Most of the audience, however, maintained a stunned and horrified silence, thinking to themselves ‘We have been screwed enough!’

Why do I mention this story in a review of the powerful film ‘Waltz with Bashir’? For THREE main reasons:

I. Let me begin with Begin: Begin, an intellectual, did not notice what was happening under his nose. During the 1982 Lebanon War, he was Israel’s Prime Minister. His plan was to occupy a 40 km security zone in Lebanon – in order to “cleanse” the missile range used by Palestinians against Israel’s northern towns. But Israel’s Minister of Defense, Ariel Sharon, developed a fantastical and megalomaniac plan: to occupy the Lebanon as far as Beirut, including Beirut, and to appoint as President of Lebanon his Christian ally, Bashir Jumayel.

BASHIR in Arabic means ‘missionary’, as well as ‘handsome’, and Jumayel also has to do with beauty (jamil is ‘handsome’ too), and as you can see in the movie, Bashir Jumayel was indeed a very handsome Christian.

Sharon was, in fact, waltzing not Matilda (although he does possess many sheep) but Bashir, drawn into a fatal symbiosis with the Christian phalangists, who hated Palestinians as much as Sharon did. That’s one of the two reasons why the film is called Waltz with Bashir. The literal reason is seen clearly in one of the scenes in the film itself.

II. Multi-layeredness: As opposed to what one might expect, this film is by and large NOT about Middle Eastern politics. For example, it does not interview Palestinians or Phalangists who slaughtered Palestinians in the Sabra and Shatila refugee camps. Neither is it about war heroism; the soldiers are miserable. Just like the Israeli language, where one word has many layers and thus can be understood totally differently by two speakers, this film has many strata. The film is much more psychological than political. It is about Kafkaesque existence, personal surreal dreams, self-introspection, memory repression, and denial. DENIAL is not a river in Egypt. It’s a massacre in Lebanon. In Zur Genealogie der Moral ‘On the Genealogy of Morals’, Friedrich Nietzsche argues that forgetfulness is an active process. The role of active oblivion is that of a concierge: to shut the doors and windows of unbearable consciousness.

III. The literal meaning-arm>screw: The pornography of war: The film is SURREAL. For example, it has a scene in which Israeli soldiers occupy a lavish, luxurious villa between fighting. The officer, apparently a PORN-AGAIN JEW, is watching a German pornographic film. (For some reason, in the 1980s almost all porn movies in Israel were imported from Germany). The officer tells the soldier ‘taavir, taavir’ “fast forward, fast forward’ because he wants to get to the point, to the crux, in which the German man performs a doggy on the German woman. There is no time for foreplay!

Interestingly, whereas Ari Folman, the talented autobiographic director and narrator of the film, in his real life remembered some things from the time of the war but totally disassociated himself from the most important part, the crux: the Sabra and Shatila massacre by the Christian phalangists (although he indirectly contributed to it as Israel controlled the area and fired flares which assisted the phalangists). What he does in the film is a little bit like what that officer does when watching the porn movie: he wants to get to the crux!

The disassociation of the young soldiers from the war is obviously apparent already in the war itself – not only after it – as is apparent in the film, for example in the scene in the Beirut International Airport Terminal.

When Ari, the director-narrator, goes home for a brief holiday he sees that in Tel Aviv, ‘life continues as if nothing’ החיים ממשיכים כאילו כלום: parties, drugs, discotheques. I beg to differ. I would actually argue that life in Israel does not continue as if nothing happens. People live to the full, a hectic life, as if there is no tomorrow, as if there’s no God – to employ the Israeli expression – not because of indifference (‘as if nothing happens) but rather due to saturation, wish to escape, which is, in fact, a reaction to the unbearable situation of continuous war.

That said, this disassociation between the fighters and the rest of the society is a painful point in Israeli history. The First Lebanon War is the mini-Vietnam of Israel. It was a defining moment within Israeli society. Until then wars were brief and for survival. This one consisted of occupation and policing of civilians, resulting in atrocities.

A personal note: I was in my early teens during the war and remember it like yesterday. Between watching one TV series and another, I remember the laconism in which of the fallen soldiers and their photos were introduced one after the other. A lady I knew well could not sleep at night because her son was in Lebanon and she was afraid he would get killed. Well, he survived the war physically... This film is about people like him.

The SOUND TRACK is spectacular, combining exquisite CLASSICAL pieces with ROCK music.

I initially thought an ‘animated documentary’ as a simulacrum was an oxymoron. But paradoxically, the fact that Waltz with Bashir is animated allows it to be even more authentic, given its complex analysis of the psyche! Do not forget that it took FOUR years to make this film.

The grip: All wars are ugly, let alone long wars consisting of occupation and policing of civilians.


ABOUT THE REVIEWER:

Ghil'ad ZUCKERMANN, D.Phil. (Oxford), Ph.D. (Cambridge) (titular), M.A. (Tel Aviv) (summa cum laude), is Associate Professor and Australian Research Council (ARC) Discovery Fellow at The University of Queensland, Brisbane, Australia (a.k.a. ‘Lucky Country’). He was born in Israel (a.k.a. ‘Promised Land’) in 1971. After studying at the United World College of the Adriatic (Duino, Trieste, Italy, 1987-1989) and serving in the Israel Defence Forces (1989-1993), he was selected for the Adi Lautman Interdisciplinary Programme for Outstanding Students of Tel Aviv University, where he studied philosophy, psychology, classics, literature, law and mathematics, and specialized in linguistics, receiving his M.A. (summa cum laude) from the Department of Linguistics in 1997. As Scatcherd European Scholar of the University of Oxford and Denise Skinner Graduate Scholar of St Hugh's College, Oxford, he gained his D.Phil. (Oxon.), entitled 'Camouflaged Borrowing: "Folk-Etymological Nativization" in the Service of Puristic Language Engineering', in 2000. In 2000-2004 he was Gulbenkian Research Fellow at Churchill College, Cambridge, and affiliated with the Department of Linguistics, Faculty of Modern and Medieval Studies, University of Cambridge. He received a titular Ph.D. (Cantab.) in 2003. He has taught in Israel, Singapore, UK, USA and Australia; and has held senior research posts in Melbourne, Austin (Texas), Bellagio (Italy) and Tokyo. His publications – e.g. in English, Israeli, Italian, Yiddish, Spanish, German, Russian and Chinese – include the bestseller Israelit Safa Yafa (Israeli, a Beautiful Language: Herbrew as Myth) (Am Oved 2008), and Language Contact and Lexical Enrichment in Israeli Hebrew (Palgrave Macmillan 2003). His website is http://www.zuckermann.org/

Toponymy and Monopoly: One Toponym, Two Parents – Ideological Hebraization of Arabic Place Names in the Israeli Language

Zuckermann, Ghil'ad 2010 [forthcoming]. "Toponymy and Monopoly: One Toponym, Two Parents – Ideological Hebraization of Arabic Place Names in the Israeli Language".


ABSTRACT

אם איננה חדשה– הגדולה שבמעלות למלה חדשה
‘The greatest virtue of a new word is that it is not new’
(Pínes 1893: 61)

אַ קלוגער פֿאַרשטייט פֿון איין וואָרט צוויי
‘A wise man hears one word and understands two’
(Yiddish proverb, cf. Bernstein 1908: 243)

In 1950, two years after the establishment of the State of Israel, Prime Minister David Ben-Gurion (born Grün) founded the Geographical Names Committee for the Hebraization of Arabic toponyms in the Negev, the southern part of Israel. The committee worked for 6 months and suggested 537 names.

Analysing The Government Year-Book of 1950-1, I have found that the Committee used three main methods for suggesting Israeli replacements:

1. Phonetic matching of the Arabic toponym with a pre-existent Hebrew item.

2. Literal translation of the Arabic toponym into ‘Hebrew’ (in fact, Israeli – see Zuckermann 2008).

3. Linking the place to a site mentioned in the Hebrew scriptures, especially the Old Testament, and suggesting the ancient Hebrew toponym.

Of the 537 neologisms suggested by the Committee, 175 were phonetic matches, 167 literal translations and 124 ancient Hebrew toponyms linked to the present sites. The remaining 71 included other kinds of neologization such as euphemistic enantiosemic translation. For example, the semantically positive Hebrew-descent toponym en yáhav, lit. ‘The Spring of Hope’, replaced the semantically negative Arabic toponym `ajn alwabá', lit. ‘The Spring of Plague’. Similarly, the Arabic toponym bi:r ħíndis ‘The Well of Darkness’ was translated as beér orá ‘The Well of Light’. However, the initial name for this place – coined by the soldiers of the Israeli Army Engineering Corps who stayed there while building the road to Eilat in 1949-50 – was beér handasá, lit. ‘The Well of (the) Engineering (Corps)’, a phonetic matching of the Arabic bi:r ħíndis.

Based on such examples from Israel’s efforts in building and defining itself as a nation – as well as from rejective and adoptive lexical engineering by Jews throughout history – this paper explores the intricate and fascinating relationship between names and identity.


Concluding Remarks

Juliet: What’s in a name?
Answer: A lot!

Juliet: That which we call a rose
          By any other word would smell as sweet.
Retort: Not in the Middle East!


References

Anttila, Raimo 1989. Historical and Comparative Linguistics. Amsterdam – Philadelphia: John Benjamins. (2nd Edition)
Avinery, Isaac 1946. kibushéy haivrít bedorénu (The Achievements of Modern Hebrew). Palestine: ‘Sifriat Poalim’ Workers’ Book-Guild. (in Israeli)
Bar-Itzhak, Haya 1996. polín – agadót reshít: etnopoétika vekorót agadatiím (Legends of Origin of the Jews of Poland: Ethnopoetics and Legendary Chronicles). Tel Aviv: Poalim. (in Israeli)
Blanc, Haim 1989. leshón bney adám (Human Language). Jerusalem: The Bialik Institute.
Gordon, Judah Leib 1883. kol shiréy górdon (All Judah Leib Gordon’s Poems), vol. i. (in Hebrew)
Gordon, Judah Leib 1956. kitvéy yehudá leyb górdon – shirá (Judah Leib Gordon’s Works – Poetry). Tel Aviv: Dvir. (Gordon lived between the years 1831-92) (in Hebrew)
Jastrow, Marcus 1903. A Dictionary of the Targumim, The Talmud Babli and Yerushalmi, and the Midrashic Literature. Jerusalem: Horev.
Klausner, Joseph G. 1949. halashón haivrít – lashón khayá: hakhyaatá shel halashón haivrít al yesodót madaiím (The Hebrew Language – A Living Language: The Revival of the Hebrew Language on Scientific Foundations). Jerusalem: Va’ad HaLashon HaIvrit – Bialik Institute. (2nd Edition) (in Israeli)
Kol Makóm veAtár (Israel – Sites and Places) 1985 (1st Edition: 1953). Ministry of Defence – Carta.
Maisler, Binyamin (later Mazar) 1932. ‘reshimát hashemót hageográfiim shehuvú baséfer Transliteration vekhú’ (List of the Geographical Names Mentioned in the Book Transliteration etc.). Lešonénu 4, Supplement to No. 3, pp. 13-48. (in Israeli)
Rosen, Mordekhay 1994. mikhmenéy hamilím beivrít (The Secrets of Words in Hebrew). Dik. (in Israeli)
Saddan, Dov 1955. ‘dilúg rav vekhayotsé baéle (bisuméy lashón)’ (dilúg rav ‘telegraph’ (lit. ‘big leap’) etc.). Leshonenu La’am 6 (54-5): 33-43. (in Israeli)
Schleicher, August 1860. Die Deutsche Sprache. Stuttgart: J. G. Cotta.
Shakespeare, William. Romeo and Juliet.
Shmeruk, Chone 1987. A shpigl oyf [=af] a shteyn: antologye. poezie un proze fun tsvelf farshnitene yidishe shraybers in ratn-farband (A Mirror on the Stone: Anthology. Poetry and Proze of Twelve Different Yiddish Authors in the Soviet Union). Jerusalem: Magnes. (2nd Edition; 1st Edition: 1964) (in Yiddish)
Shnatón HaMemshalá h.t.sh.y.. (The [Israel] Government Year-Book 1950-1) 1951. (in Israeli)
Singh, Rajendra 1987. ‘Well formedness Conditions and Phonological Theory’. Phonologica1984 (Proceedings of the Fifth International Phonology Meeting, Eisenstadt, 25-28 June 1984). in Wolfgang U. Dressler et al. (eds), Cambridge University Press, pp. 273-285.
Tazkír HaVáad HaLeumí lememshélet érets yisraél al shitát haktív behaatakát hashemót hageográfiim vehapratiím (Memorandum of the National Committee to the Government of Eretz Yisrael on the Spelling Method of Copying Geographical and Personal Names) 1932. Lešonénu 4, Supplement to No. 3, pp. 1-12.
Vilnay, Zev (born Vilensky) 1940. ‘shemót lishuvím ivriím halekukhím mishemót arviím’ (Names of Jewish Settlements taken from Arabic Names). Lešonénu 10 (4): 323-31. (in Israeli)
Yule, Henry and A. C. Burnell 1903. Hobson-Jobson: A Glossary of Colloquial Anglo-Indian Words and Phrases, and of Kindred Terms (Etymological, Historical. Geographical and Discursive). London: John Murray. (1st Edition: 1886)
Weinreich, Uriel 1955. ‘Yiddish Blends with a Slavic Element’. Word 2: 603-10.
Wexler, Paul 1991. ‘Yiddish – the fifteenth Slavic language’. International Journal of the Sociology of Language 91: 1-150, 215-25.
Zuckermann, Ghil‘ad 1999. Review of Nakdimon Shabbethay Doniach and Ahuvia Kahane (eds), The Oxford English-Hebrew Dictionary, OUP, 1998. International Journal of Lexicography 12: 325-46.
Zuckermann, Ghil‘ad 2000. ‘Camouflaged Borrowing: “Folk-Etymological Nativization” in the Service of Puristic Language Engineering’. D.Phil. Thesis, University of Oxford.
Zuckermann, Ghil‘ad 2003. Language Contact and Lexical Enrichment in Israeli Hebrew. London – New York: Palgrave Macmillan.
Zuckermann, Ghil‘ad 2008. Israelít Safá Yafá (Israeli, a Beautiful Language: Hebrew as Myth). Tel Aviv: Am Oved.

What Is in a Zoonym: Referential vs. Connotated Use

in Nachum Dershowitz and Ephraim Nissan (eds), Language, Culture, Computation: Studies in Honour of Yaacov Choueka

Nissan, Ephraim and Zuckermann, Ghil'ad 2010. ‘What Is in a Zoonym: Referential vs. Connotated Use' in Nachum Dershowitz and Ephraim Nissan (eds), Language, Culture, Computation: Studies in Honour of Yaacov Choueka. (with Ephraim Nissan)

A Comparative Analysis of the 'Hebrew Revival' and the Attempts to Revive No-Longer Spoken Aboriginal Languages

Zuckermann, Ghil'ad 2010 [forthcoming]. "A Comparative Analysis of the 'Hebrew Revival' and the Attempts to Revive No-Longer Spoken Aboriginal Languages".

Let My People Know!

Jerusalem Post, 18 May 2009

Zuckermann, Ghil'ad 2009. "Let My People Know!", Jerusalem Post, 18 May 2009.


LET MY PEOPLE KNOW!

Ghil'ad Zuckermann

In 1996 president Ezer Weizman visited Cambridge University to see the medieval Cairo Geniza Jewish manuscripts. He was introduced to the Regius Professor of Hebrew, nominated by the queen of England herself. Hearing "Hebrew," the friendly president clapped the don on the shoulder and asked "ma nishma," the common Israeli "what's up" greeting, which some take to literally mean "what shall we hear" but which is a loan translation of the Yiddish phrase vos hért zikh, literally meaning "what's heard."

To Weizman's astonishment, the distinguished Hebrew professor didn't have the faintest clue about what the president "wanted from his life." As an expert on the Old Testament, he wondered whether Weizman was alluding to Deuteronomy 6:4: Shema` Yisrael (Hear, O Israel). Not knowing Yiddish, Russian, Polish, Romanian - let alone Israeli, the language spoken by Israelis - the Cantabrigian don had no chance of guessing the actual meaning of this beautiful, economical expression.

Semiticist Edward Ullendorff has wrongly claimed that Isaiah could have easily understood Israeli. To begin with, Isaiah would have found it extremely hard to even decode the European pronunciation of Israeli speakers. But more important - and less hypothetical: Do Israelis understand Isaiah?

In the last 10 years, I have unfortunately acquired many enemies because I insisted that Israelis not only do not understand the Bible, but much worse: They misunderstand it without even realizing it! Thus, I was delighted to hear about the project launched by the experienced Bible teacher Avraham Ahuvia and insightful publisher Rafi Mozes, acronymized in the biblionym Tanakh RAM.

What most people call Modern Hebrew, which I term Israeli, is a fascinating and multifaceted 120 year-old Semito-European hybrid language. It is a mosaic rather than Mosaic. Its grammar is based not only on "sleeping beauty" Hebrew, but also on Yiddish, the revivalists' mame loshn (mother tongue), as well as on other languages spoken by the founders, e.g. Polish, Russian, German, Ladino and Arabic. Notwithstanding, the Education Ministry axiomatically assumes that Israeli is simply an evolution of Hebrew and that the Bible is thus written in the very same language spoken by Israeli pupils.

Israelis might understand the very basic meaning of bereshit bara 'elohim et hashamayim ve'et ha'aretz (In the beginning God created the heaven and the earth) rather than, say, hatzvi yisrael al bamotekha Halal (II Samuel 1:19: The beauty of Israel is slain upon thy high places). But how many Israelis can really fathom tohu vavohu or tehom (Genesis 1:2), the Israeli misleading senses being "mess" and "abyss"? How many Israelis know that an `egla meshulleshet (Genesis 15:9) is not a triangular cow but "a heifer of three years old"? If they studied the RAM Bible, they would know because it is translated as such: egla bat shalosh.

Most Israelis misunderstand yeled sha`ashu`im (Jeremiah 31:19) as "playboy" rather than "pleasant child." Ba'u banim `ad mashber (Isaiah 37:3) is misinterpreted by Israelis as "children arrived at a crisis" rather than as "children arrived at the mouth of the womb, to be born." Adam l'`amal yulad (Job 5:7) is taken to mean "man was born to do productive work" rather than "mischief" - an accusation of the inherent wickedness of mankind. One could give thousands of examples, and from post-biblical Hebrew too: for instance, how many Israelis can follow the meaning of the Hanukka hymn "Ma`oz Tzur Yeshu`ati"?

Israelis are incapable of recognizing fine points of aspects and tenses in the Bible. I remember in my IDF basic training, the commander ordered us "od khamesh dakot hayitem kan!" (Within five minutes you will have been here), hayitem referring to an action in the future. In the Bible, heyitem regularly refers to an action that has been completed, independently of whether or not it is in the past or future. Such a biblical mind-set is in strong contradistinction to the Weltanschauung of the Homo sapiens sapiens israelicus vulgaris and to the way Israelis read the Bible.

Ask Israelis what 'avanim shaHaqu mayim (Job 14:19) means and they will tell you that the stones eroded the water. On second thought, they might guess that it would make more sense that the water eroded the stones. Yet such an object-verb-subject order is ungrammatical in Israeli today.

Eliezer Ben-Yehuda would have been most content had Israelis spoken biblical Hebrew. Had the Hebrew revival been fully successful, we would indeed have spoken a language closer to ancient Hebrew than modern English is to Chaucer because we would have bypassed more than 1,750 years of natural development.

Given the Israeli language's hybridic heritage and omnipresent misunderstandings of the Hebrew Bible by Israelis, Ahuvia's translation should be cherished by the establishment. The Education Ministry should revise the way it teaches the Bible and treat it as foreign language classes - just like Latin. Tanakh RAM fulfills the mission of red el ha'am not only in its Hebrew meaning (go down to the people) but also - more importantly - in its Yiddish meaning (red meaning speak!). Ahuvia's RAM translation is most useful and dignified. Given its high register, however, I predict that the future promises consequent translations into more colloquial forms of Israeli, a beautifully multilayered and intricately multisourced language of which to be proud.

Prof. Zuckermann splits his time between Israel and Australia. His most recent book Israelit Safa Yafa (Israeli, A Beautiful Language: Hebrew as Myth) was published by Am Oved.

www.zuckermann.org

Stop, Revive, Survive

Rhapsody 8 (July-September 2009): 22-23.

Zuckermann, Ghil'ad 2009. 'Stop, Revive, Survive', Rhapsody 8 (July-September 2009): 22-23.

http://www.aicec.org/rhapsody/issues/AICE-Rhapsody-8.pdf

WITHOUT ANY SHAME: ISRAELI, SPEAK ISRAELI!

In Pascale Hummel (ed.), Epilanguages: Beyond Idioms and Languages, Paris: Philologicum, 2009, pp. 177-184.

Zuckermann, Ghil'ad 2009. ‘Without Any Shame: Israeli, Speak Israeli!’ in Pascale Hummel (ed.), Epilanguages: Beyond Idioms and Languages. Paris: Philologicum, pp. 177-184.



WITHOUT ANY SHAME: ISRAELI, SPEAK ISRAELI!

The language spoken in today’s Israel is a multifaceted and fascinating fin-de-siècle hybrid, based not only on ‘sleeping beauty’ – or ‘walking dead’ – Hebrew but also on the revivalists’ mother tongues such as Yiddish, argues Prof. Ghil‘ad Zuckermann, an Israeli linguist at The University of Queensland, in his recent controversial bestseller Israeli, A Beautiful Language (Am Oved, Tel Aviv, December 2008).

Yossi Sarid, Hagai Hitron, Amos Levitan and many others clearly cannot free themselves from ‘asara sheqalim (10 shekels) and the other the shackles of what I call the ‘purism prism’. But just as the ‘Jerusalem artichoke’ has to do with neither Jerusalem nor artichoke (even though some Jerusalem restaurants take pride in serving it), what Sarid and Levitan call ‘corrupt Hebrew’ is neither corrupt nor Hebrew: it is grammatical Israeli, a beautifully multi-layered and intricately multi-sourced language that one should embrace and celebrate.


By GHIL‘AD ZUCKERMANN


Several days before the publication in Tel Aviv of my most recent book by Am Oved Publishing House, I finally received its cover. Ignoring the idiom ‘don’t judge a book by its cover’, I looked at it and darkness was made in my eyes: whereas the title of the book was israelit safa yafa, i.e. ISRAELI, A Beautiful Language (challenging and modelled upon the old Zionist slogan ivrit safa yafa ‘Hebrew is a beautiful language’), the last sentence on the back cover was ‘this is his first book in HEBREW’! Worriedly, I called Am Oved and was given an ultimatum: either we leave it as ‘this is his first book in Hebrew’ or change it to ‘this is his first book in Israeli and his last book at Am Oved’!

Eventually, the compromise was ‘this is his first book published in Israel’. ‘What’s in a name? That which we call a rose by any other name would smell as sweet’, says Juliet (Yael) to Romeo (Ram) in a piece by the famous playwright referred to by Libyan leader Muammar al-Qaddafi as ‘Sheikh Zubeir’. There are cases in which the name is extremely important because it determines the way people perceive the thing it stands for. Just as thought influences language, language can shape thought. Already 2,500 years ago, Confucius said that the first thing one has to do is to rectify names!


Hybridity and native speech

Had I continued to call Israeli – misleadingly – ‘Modern Hebrew’, ‘Israeli Hebrew’ or merely ‘Hebrew’, the readers might have assumed that my model is yet another wise-guy version of the regnant, albeit pregnant, view that Israeli is simply an evolution of Hebrew, influenced by ‘foreign languages’ such as Yiddish. But that’s a far cry from the two main arguments in the book:

1. Hybridity: Israeli is not an evolutionary phase of Hebrew but rather a new hybrid language, simultaneously based on ‘sleeping beauty’ – or ‘walking dead’ – Hebrew, the revivalists’ mother tongue Yiddish, as well as a plethora of other languages spoken by Jewish pioneers in Palestine in the 1880s-1930s. Thus, Yiddish is not a ‘foreign language’ vis-à-vis Israeli, and intuítsya ‘intuition’, to give but one example out of tens of thousands – is not a loan word but rather an integral part of Israeli from its very beginning.

2. Native speech: There is no good reason to force a Hebrew grammar on native Israeli-speakers, simply because they already speak their mother tongue perfectly, according to grammar rules in their brain. French sociologist Pierre Bourdieu used the term ‘habitus’ to refer to a social convention, for example chopsticks versus knife-and-fork. Unlike literary language, which is indeed a ‘habitus’, the native spoken tongue is not learnt but rather acquired automatically and effortlessly. This is the diametric opposite of the admired, albeit mistaken, claim, made in 1953, by the former president of the Academy of the Hebrew Language Ze’ev Ben-Hayyim: ‘one learns his spoken language in years of effort, in very hard work throughout one’s life’.

The relationship between hybridity and native speech, the two linguistic characteristics championed by Israeli, A Beautiful Language, is complex. Supporting one of them does not necessarily imply accepting the other. For example, I might convince some that Israeli is a wonderful mishmash of many languages but they would still prefer enforcing an elitist standard on Israeli-speakers. Overlooking its hybrid vigour, others might continue to blindly believe that Israeli is Hebrew but would still allow Israelis to speak as they wish.

Nevertheless, the main innovation in the book – besides the hybridity model – is the link between hybridity and native speech: Even if there are numerous Israelis who – unlike me – believe that we must enforce a standard, the book might convince them to modify the characteristics of that standard: who said that it must be based on Hebrew?


Constructive, destructive and deconstructive critiques

How was the book received by the dozens of wonderful critics? There were compliments, for example ‘Yiddish is the passion of the young and brilliant linguist Ghil‘ad Zuckermann… The large inventory of examples that he puts forth, classifies and names…is definitely worth listening to and learning from’ (Yitzhak Laor, Haaretz, 9.1.09); ‘Zuckermann has written a witty, fascinating and amusing book…This innovative book provides exemplification through grammar’ (Prof. Menachem Perry, Ynet, 20.1.09); ‘Illuminating in a convincing (and most amusing) way’ (Prof. Israel Bartal, Yediot Aharonot, 9.1.09); ‘This book needs to be accepted and bring about a certain change in the common conservative views, both educational and scientific’ (Aharon Porat, Makor Rishon, 9.1.09); ‘Zuckermann argues – and demonstrates – that Israelis do not speak Hebrew…His comprehensive survey of the changes in the language – in pronunciation, stress, suffixes, borrowings from foreign languages – is nothing short of fascinating and…written in a surprisingly accessible way’ (Pe’er Friedman, Maariv, 26.12.08); ‘Israeli, A Beautiful Language demonstrates in a convincing way how different Israeli Hebrew is from Biblical Hebrew, and at the same time provides a treasure-trove of anecdotes for many hours of discussion’ (Tal Linzen, Time Out Tel Aviv, 22.1.09); ‘exhilarating’ (Yaron London, London et Kirshenbaum, Channel 10, Israeli TV, 15.1.09); ‘energetic’ (Nissan Shor, Time Out Tel Aviv, 29.1.09); ‘with respectable courage’ (Ruvik Rosenthal, Haaretz, 10.6.09).

But – as expected – there were also attacks. Hagai Hitron gave the following telling verdict: ‘an interesting but annoying book’, ‘convincing, cute, harmful’, (Haaretz, 24.12.08). Zvia Walden and Guy Deutscher insisted that ‘Hebrew is Hebrew is Hebrew!’ (Haaretz, 24.4.09). Whereas Noam Ordan argued that ‘this book calls for in-depth discussion’ (Haaretz, 24.12.08), Yossi Sarid – a left-wing politician, though when it comes to language: a fanatic purist – announced that ‘éser shékel (‘ten shekels’, the common speech violating the Academy of Hebrew Language regulations) is talking out of your arse!’ (Haaretz, 28.12.08). Amos Levitan submits that ‘Israeli is simply corrupt Hebrew’ (Iton 77, March-April 2009). Sarid, Hitron, Levitan and many others clearly cannot free themselves from ‘asara sheqalim (10 shekels) and the other the shackles of what I call the ‘purism prism’. But just as the ‘Jerusalem artichoke’ has to do with neither Jerusalem nor artichoke (even though some Jerusalem restaurants take pride in serving it), what Sarid and Levitan call ‘corrupt Hebrew’ is neither corrupt nor Hebrew: it is grammatical Israeli, a beautifully multi-layered and intricately multi-sourced language that one should embrace and celebrate.

One of the most perspicacious comments was made by Ordan: ‘what amazed me about the response was that knowing absolutely nothing about the book did not stop people from disagreeing with it – and vehemently at that’. Compare it with Benny Zipper’s ‘it is about time, really, that scholars should return to the ivory tower from which they came’ (Haaretz Online, 19.12.08). The well-known blogger who defines himself as ‘elite’ is asking to stand alone on the podium and send those disagreeing with him to the place where they come from. I wonder why.


From the ‘Promised Land’ to the ‘Lucky Country’

Whilst author and linguist Ruvik Rosenthal suggested that ‘Zuckermann is brilliant and erudite, and he raises important issues” (NRG Maariv, 18.12.08), came Zipper and remarked that ‘this long-haired, jumpy professor… is honouring us with a visit to the motherland’. Does funny Zipper, by any chance, suggest that an Israeli living in Australia does not have the right to say anything about the Israeli language?

Having mentioned Australia, what lessons could one draw from the revival in the Promised Land to current revival attempts of no-longer spoken Aboriginal languages in the Lucky Country? Heaps! Firstly, given that the Hebrew revivalists, who wished to speak pure Hebrew, failed in their purism prism, it is simply hard to imagine more successful revival attempts – for the following reasons: (1) the remarkable strength of the Jewish revivalists’ motivation, zealousness, Hebrew consciousness, and centuries of ‘next year in Jerusalem’ ideology, and (2) the extensive documentation of Hebrew – as opposed to ‘sleeping’ Aboriginal languages. I propose that the revival of a clinically dead language is unlikely without cross-fertilization from the revivalists’ mother tongue(s). I therefore predict that any attempt to revive an Aboriginal language will result in a hybrid.

That is of course not to say that we should not revive dead languages and cultures. On the contrary! My research on the transition from ancient Hebrew to new Israeli should encourage Aboriginal leaders and revival linguists to be more realistic about their goals, and can share with them crucial linguistic insights about what components of language are more revivable than others. Words and conjugations, for example, are easier to revitalize than intonation, associations and connotations.

Some Aboriginal people distinguish between usership and ownership. I even have a friend who claimed that he owned a language although he only knew one single word in it, namely its name. Consequently, one could find indigenous Australians who do not find it necessary or important to revive their 'sleeping'/comatose tongue. I, on the other hand, have always believed in Australia’s very own roadside dictum: ‘Stop, revive, survive!'


Ghil‘ad Zuckermann, D.Phil. (Oxford), Ph.D. (titular) (Cambridge), M.A. (summa cum laude) (Tel Aviv), is Associate Professor and Australian Research Council (ARC) Discovery Fellow in linguistics at The University of Queensland, Brisbane. His website is www.zuckermann.org and his email is gz@uq.edu.au . The first Australian Workshop on Afro-Asiatic Linguistics (AWAAL), an international conference that he organized, took place in Brisbane on 11-13 September 2009, concurrently with the QBE Riverfire (12 September) and the Brisbane Writers Festival (9-13 September).

Jargon (Sociolinguistics)

Encyclopedia of Hebrew Language and Linguistics (EHLL), edited by Geoffrey Khan, Brill, 2010.

Zuckermann, Ghil'ad 2010. "Jargon" (Sociolinguistics), in Encyclopedia of Hebrew Language and Linguistics (EHLL), edited by Geoffrey Khan, Brill.

Speech Errors (including slips of the tongue/spoonerisms) (Psycholinguistic Notions),

Encyclopedia of Hebrew Language and Linguistics (EHLL), edited by Geoffrey Khan, Brill, 2010.

Zuckermann, Ghil'ad 2010. “Speech Errors (including slips of the tongue/spoonerisms)” (Psycholinguistic Notions), in Encyclopedia of Hebrew Language and Linguistics (EHLL), edited by Geoffrey Khan, Brill.

Dall’Israeliano alla Rinascita delle Lingue Aborigene: Lezioni dalla Terra Promessa alla ‘Terra della Cuccagna’

Yod (Rivista Culturale) 3/2010.

Zuckermann, Ghil'ad 2010. 'Dall’Israeliano alla Rinascita delle Lingue Aborigene: Lezioni dalla Terra Promessa alla "Terra della Cuccagna"', Yod (Rivista Culturale) 3/2010.

Ghil‘ad Zuckermann
Università di Queensland, Brisbane, Australia
gz@uq.edu.au
www.zuckermann.org

ABSTRACT
I tre princípi di questa relazione:
1. Se la tua lingua si trova in pericolo, non lasciarla perire!
2. Se la tua lingua comunque é già morta, fermati, rianimala e sopravvivrai!
3. Se fai rivivere la tua lingua, adottati l’ibridità della lingua emergente!

INITIAL DRAFT

‘Devo studiare politica e scienze militari, per dar la libertà di studiare ai miei figli matematica e filosofia. I miei figli a loro volta hanno il dovere di studiare matematica e filosofia, geografia, scienze naturali, ingegneria navale, scienze della navigazione, commercio ed agricultura affinche’ possano dare a loro volta ai loro figli il diritto di poter studiare disegno, pittura, poesia, musica, architettura, modellatura, tappezzeria e ceramica.’

(John Adams, 1735-1826, secondo presidente degli Stati Uniti)

Cinque ebrei cambiarono il modo di percepire il mondo:
Mosé affermó: ‘Tutto consiste nella legge!’
Gesú disse: ‘Tutto consiste nell’amore!’
Marx disse: ‘Tutto consiste nel denaro!’
Freud affermó: ‘Tutto dipende dal sesso!”.
Ma dopo venne Einstein e astutamente aggiunse: ‘Tutto é relativo!”

Purtroppo tanti vedono il mondo in termini di bianco e nero. Il giudaismo peró é basato su ‘daltronde’ e ‘dall’altra parte’. Nel famoso play ‘Violinista sul tetto’ (Fiddler on the Roof), dopo che Hodel, la figlia di Tevye, ebbe annunziato al padre il suo fidanzamento con Perchik, che non apparteneva alla fede ebraica, Tevye memorabilmente disse: ‘Lui ama lei? É una nuova usanza!? Dall’altra parte anche le nostre vecchie usanze a loro tempo furono nuove, no? Dall’altra parte, non decisero forse Hodel e Perchik da loro soli?!, indipendentemente dai genitori, senza un sensale dei matrimoni! Dall’altra parte, ebbero Adamo ed Eva un sensale? Beh! veramente l’ebbero…. e a me sembra che questi due abbiano lo stesso sensale!'

Ammetto che piú lingue sappiamo, piú propensi siamo ad abbracciare prospettive diverse. Anche se non abbiamo abbastanza fortuna di diventare poliglotti nel periodo cardinale dell’infanzia, cioé durante I primi dodici anni di vita, non c’é dubbio che il fatto di poter studiare altre lingue straniere ci apporta grandi vantaggi, anche da adulti.

Lo scrittore di libri per bambini Russell Hoban, nato nel 1925, disse una volta che ‘il linguaggio é un veicolo archeologico pieno di riminiscenze di passati sia vivi che altrettanto morti, ossia di civilizzazioni perdute come pure di tecnologie oltrepassate. Dacche’ il nostro linguaggio non é che un palinsesto (manoscritto in cui la scrittura primitiva é stata raschiata via e sostituita da una nuova), in cui si rispecchia lo sforzo della storia umana.

Dal punto di vista dell’ereditá culturale, gli sforzi per far risorgere le lingue non piú parlate dovrebbero essere sostenuti, appoggiati, festeggiati e osannati. Tuttavia dovremmo frenare la tendenza esagerata dei puristi purché non si allontanino troppo dalla realtà a cui s’imbatte ogni ‘bella dormente’ nel momento in cui si sveglia.

Qualsiasi lingua sonnambulesca é alquanto irreale senza l’incontro inevitabile della madrelingua con la ‘bella dormente’ che si stá svegliando. Nella molteplicitá degli aspetti anche linguistici, del fine-secolo diciannovesimo nel quale si cominció a parlare ‘l’ebraico contemporaneo’, il quale io chiamo ‘israeliano’, i ‘revivalisti’, come Eliezer Ben-Yehuda, aiutarono e premero infinitivamente per far risuscitare l’antico ebraico, che si trovava in uno stato ‘dormente’ da 1750 anni.

Questi erano affetti da una grande ambizione, da una grande pedantaggine e motivazione immerse nel processo di far rivivere la lingua dei profeti. A differenza  della ‘belle dormenti’ lingue aborigene ,l’ebraico aveva una vasta documentazione, per esempio il Vecchio Testamento, e la Mishnah (la scrittura religiosa piú importante in lingua ebraica dopo la Bibbia).

Insomma l’Israeliano non é solo una lingua stratificata, ma anche una lingua ricca di sorgenti, intricata da diversi tributi come da parte dell’yiddish, il polacco, il russo, il ladino (giudeo-spagnolo), l’arabo, l’inglese ecc.

Evidentemente, in termini un pó brutali, si puó dire che l’idioma moderno usato oggi a Tel Aviv é molto differente dalla parlata usata a sua volta nella Terra Santa nei tempi biblici.

É effettivamente curioso che nonostante questa realtá gli israeliani contemporanei sono tutt’ora indottrinati a credere che parlano oggi la stessa lingua che usava il profeta Isaiah (con ‘errori’).

Presuppongo che sia giunta l’ora d’inculcare agli israeliani che la lingua che usano oggi é molto diversa dall’ebraico antico. Nelle parole di Jerry Seinfeld ‘non é che ci sia un problema con quello!’

Dunque, quale lezione ci sarebbe da imparare dalla rinascita, anche se parziale, della lingua in Terra Promessa riguardo l’eventuale rinascita delle lingue aborigeni ormai abbandonate nella terra della cuccagna, il paese fortunate, l’Australia?

Sfortunatamente una delle conclusioni risultate dall’inchiesta fatta dal National Indigenous Languages Survey Report del 2005 é che la situazione delle lingue aborigene é in condizione grave!



Siamo scesi da un numero di 250 lingue indigene a solo circa 145 parlate ancora  ora. Di questa quantitá, 110 sono tutt’ora in pericolo d’estinsione. Essendo esse parlate da piccoli gruppi d’individui la cui maggioranza si trova al di sopra dei 40 anni di vita.

Solamente 18 lingue sono abbastanza solide, nel senso che vengono parlate ancora da tutti i gruppi d’etá della popolazione: vecchi, adulti e giovani. Ciononstante, tra le 18 lingue, 3 o 4 cominciano a dare i segni di pericolo d’estinzione. Esistono molte altre lingue che effettivamente non sono parlate affatto da nessun individuo ma alcuni termini e frasi sono ancora usate percui c’é tanto appoggio da molte parti della nazione per salvarle ed ereditarle tramite i programmi educativi a favore delle suddette lingue.

Se tornando al tema della Terra Promessa, quando constatiamo che i ‘revivalisti’ , bramanti di far riparlare il puro ebraico, agendo con tutta la loro forza, ci riuscirono solo parzialmente, e’ estremamente difficile immaginare un pieno successo nel far rivivere le lingue aborigene e riportarle alla loro forma originale.

La rinascita delle lingue aborigene giá da molto tempo ormai non parlate, cioe’ riportarle alla loro purezza – senza includerne le innumerevoli influenze dall’inglese australiano e dall’inglese aborigeno – costituirebbe un ‘impossible mission’ percui prevedo che qualsiasi tentativo si faccia, inevitabilmente porti a un miscuglio del nuovo col vecchio, un’ibridazzione composta sia dall’inglese australiano, sia dall’inglese aborigeno e sia dalla lingua aborigena risuscitata.

Tutto questo non significa che non dobbiamo far rivivere lingue e culture  morte. Al contrario! Le mie ricerche sul passaggio dall’ebraico all’israeliano dovrebbe incoraggiare leaders aborigeni e linguisti ‘revivalisti’ ad essere semplicemente piú realisti e ragionevoli riguardo le loro mete, ed ad accettare il sincretismo della nuova lingua.

Come pure, posso offrire loro le mie conclusioni riguardo quail componenti linguistici siano piú risuscitabili dagli altri. Per esempio, le parole e le coniugazioni sono piu facili a farsi rivivere che le intonazioni, le associazioni, le connotazioni ed i collegamenti semantici.

Alcuni aborigeni distinguono tra usanza e padronanza. Avevo perfino un’amico che pretendeva di possedere una sua lingua anche se conosceva solamente una parola, ossia il nome della lingua. Percui ci imbattiamo con molti aborigeni i quail non trovano nessuna necessitá o importanza di far risuscitare la loro lingua dormente comatosa. Io invece ho sempre creduto nel ‘dictum’ che si trova nelle insegne per le vie australiane: Stop, Revive, Survive!’ (Fermati, Rianima(ti), Sopravvivi!)


Ghil‘ad Zuckermann, D.Phil. (Oxford), Ph.D. (Cambridge) (titolare), M.A. (Tel Aviv (summa cum laude), é Professore Associato nell’Universitá di Queensland, Australia,  detentore del prestigioso Discovery Fellowship in Linguistica dall’Australian Research Council (ARC). Il suo libro piú recente e’ Israelit Safa Yafa (Israeliano – Bella Lingua. Ebraico come Mito), gia’ pubblicato dalla casa editrice Am Oved (Tel Aviv), e divenuto un bestseller controversiale. Il suo sito é www.zuckermann.org.

The Hebrew Revival: Lessons for Indigenous Australia

Galus Australis - Jewish Life in the Antipodes

Zuckermann, Ghil'ad 2009. 'The Hebrew Revival: Lessons for Indigenous Australia', Galus Australis - Jewish Life in the Antipodes.


What lessons could one draw from the Hebrew revival in the Promised Land to current revival attempts of no-longer spoken Aboriginal languages in the Lucky Country? Heaps! While the Hebrew revivalists, who wished to speak pure Hebrew, failed in their purism, it is nevertheless hard to imagine a more successful revival attempt –  for the following reasons: (1) the remarkable strength of the Jewish revivalists’ motivation, zealousness, Hebrew consciousness, and centuries of ‘next year in Jerusalem’ ideology, (2) the extensive documentation of Hebrew – as opposed to ‘sleeping’ Aboriginal languages, and (3) the fact that Jews from all over the world had only Hebrew in common whereas there are dozens of Aboriginal languages to be revived and it would be hard to choose only one – unless it is Aboriginal English. I propose that the revival of a clinically dead language is unlikely without cross-fertilization from the revivalists’ mother tongue(s). I therefore predict that any attempt to revive an Aboriginal language will result in a hybrid.

That is of course not to say that we should not revive dead languages and cultures. On the contrary! My research on the transition from ancient Hebrew to new Israeli should encourage Aboriginal leaders and revival linguists to be more realistic about their goals, and can share with them crucial linguistic insights about what components of language are more revivable than others. Words and conjugations, for example, are easier to revitalize than intonation, associations, connotations and semantic networkings.

For example, my research analyses the hitherto-overlooked camouflaged semantic networking being transferred from one language to another. Whereas mechanisms as calques (loan translations such as superman, from German Übermensch), phono-semantic matches (e.g. crayfish, from Old French crevice, a cognate of crab that has little to do with fish) and portmanteau blends (e.g. motel, from motor+hotel) have been studied, there is a need to uncover concealed semantic links between words in the Target Language which reflect – often subconsciously – semantic networking in the Source Language. Consider the Israeli word gakhlilít ‘firefly, glow-worm’ – coined by poet laureate H. N. Bialik (1873-1934). This word is semantically and etymologically linked to the Biblical Hebrew word gaħelet ‘burning coal, glowing ember’. Morphologically, Israeli gakhlilít derives from Hebrew gaħelet plus the reduplication of its third radical [l]. However, no Israeli dictionary reveals the crucial semantic networking aspect, namely that the Israeli concoction, gakhlilít, in fact replicates a European mindset, apparent, for example in Yiddish גליווארעם glivórem ‘firefly’, lit. ‘glow’ (cf. gaħelet) + ‘worm’, or in German Glühwürmchen.

Some Aboriginal people distinguish between usership and ownership. I even have a friend who claimed that he owned a language although he only knew one single word in it, namely its name. Consequently, one could find indigenous Australians who do not find it necessary or important to revive their ’sleeping’/comatose tongue. I, on the other hand, have always believed in Australia’s very own roadside dictum: ‘Stop, revive, survive!‘


Ghil‘ad Zuckermann, D.Phil. (Oxford), Ph.D. (titular) (Cambridge), M.A. (summa cum laude) (Tel Aviv), is Associate Professor and Australian Research Council (ARC) Discovery Fellow in Linguistics at The University of Queensland. His most recent iconoclastic book Israelit Safa Yafa “Israeli – A Beautiful Language. Hebrew as Myth” was published by Am Oved (Tel Aviv) and became a controversial bestseller. His website is www.zuckermann.org .
The first Australian Workshop on Afro-Asiatic Linguistics (AWAAL), an international conference that he is organizing, will take place in Brisbane on 11-13 September 2009, concurrently with the Brisbane Writers Festival (9-13 September) and QBE Riverfire (12 September).

Ibridazione Culturale: Neologizzazione a Fonte Multipla in Linguaggi ‘Reinventati’ e in Linguaggi a Scrittura ‘Fono-Logografica’

2010

Zuckermann, Ghil'ad 2010. 'Ibridazione Culturale: Neologizzazione a Fonte Multipla in Linguaggi "Reinventati" e in Linguaggi a Scrittura "Fono-Logografica".

ABSTRACT

Il linguaggio é un veicolo archeologico, pieno di reminiscenze di passati morti e ancora vivi, di civiltá e tecnologie sepolte. La Lingua che noi parliamo é un intero palinsesto dello sforzo e della storia dell’umanitá.
                                                 
      (Russell Hoban in un’intervista, cfr. Haffenden 1985:138)


Si potrebbe affermare che la lingua ebraica ha vegetato in uno stato comatoso, o che é stata ritenuta clinicamente morta per piú di 1700 anni, rimanendo muta dalla metá del secondo secolo DC fino agli inizi  del ventesimo secolo.Il risultato che ne é conseguito, é stata una relativa povertá di testi di vario genere letterario, il che ha causato a sua volta, un esteso deserto lessicale. La formazione di quanto io definisco Israeliano ( alias- qualcosa di ingannevole come ‘Ebraico reddivivo’ o ‘Ebraico Moderno’) fu lanciata alla fine del diciannovesimo secolo. I puristi ‘revivalisti’ tentarono infatti, di colmare il vuoto lessicale. Ad ogni modo, essi si sono assicurati che ció non avvenisse con un trasferimento diretto di parole prese a prestito. Uno dei metodi prevalentemente utilizzati é stato quanto io chiamo ‘ abbinamento fono-semantico’ (da qui AFS), una tecnica con la quale una parola straniera viene riprodotta nella lingua target, utilizzando elementi preesistenti della lingua indigena che risultano essere simili al termine straniero sia in termini di significato che di suono. In questo modo, la parola inglese dubbing viene trasformata nell’israeliano dibúv, aggiungendo un nuovo semema alla presesistente parola israeliana      dibbūٱb= ‘discorso’. Che non é etimologicamente  relato al termine dubbing ma che ha inaspettatamente un significato ed un suono simile. Una tale neologizzazione a fonte multipla, é uno strumento ideale di arricchimento lessicale perché nasconde un’influenza straniera ai futuri parlanti della lingua indigena, assicura accettazione lessicografica della coniatura, ricicla radici e parole autoctone obsolete (una delizia per i puristi) e allo stesso tempo, facilita l’apprendimento iniziale tra coloro che apprendono e coloro che parlano la lingua. 

I linguisti non hanno studiato una tale ibridazione mimetica in modo sistematico, ma al contrario, l’hanno piuttosto trascurata. Le classificazioni tradizionali del prendere in prestito, ignorano il fenomeno, e ancora peggio, categorizzano il prendere in prestito  sia  con la sostituzione sia con l’importazione, laddove l’ AFS  é un caso di importazione e sostituzione in simultanea. Una tale svista sarebbe stata comprensibile se gli AFS fossero esistiti solo nel caso dell’israeliano. Ad ogni modo, il fenomeno é diffuso in due categorie chiave del linguaggio : 1) linguaggi reinventati, in cui coloro che progettano la lingua tentano di sostituire parole prese in prestito considerate indesiderabili, per esempio, l’israeliano e il turco rivoluzionato; e 2) linguaggi che utilizzano scrittura ‘fono-logografica’ per esempio, il cinese ed il giapponese (nell’ultimo caso, allorché vengano utilizzati i kanji).

L’ AFS riflette interazioni sociali e culturali e spesso manifesta i tentativi di una data cultura di preservare la sua identitá quando messa di fronte ad un ambiente dalla cultura forte (per esempio, l’influenza americana), senza autosegregarsi da possibili influenze. In questo nuovo millennio, la tecnologia delle comunicazioni facilita un contatto sempre piú costante tra lingue e culture diverse. Con l’influenza della tv satellitare e di Internet, la mobilitá della parola ha raggiunto livelli senza precedenti. Lo studio delle dinamiche linguistiche non puó quindi che arrivare  a proposito. 

Blorít- il Mohawk dei Pagani o il Ciuffo dei Sabra?: La Secolarizzazione Ideologicamente Manipolativa dei Termini Ebraici nell’Israeliano Socialista Sionista

2010

Zuckermann, Ghil'ad e Yadin, Azzan 2010. "Blorít- il Mohawk dei Pagani o il Ciuffo dei Sabra?: La Secolarizzazione Ideologicamente Manipolativa dei Termini Ebraici nell’Israeliano Socialista Sionista".


Il piú grande pregio di una nuova parola risiede nel fatto di non essere affatto nuova.
                                        (Pínes 1893)


È cosa assolutamente impossibile svuotare parole che sono piene fino a scoppiare, a meno che non lo si faccia a spese della lingua stessa.
                                                              (Scholem 1926)


Il problema principale che devono affrontare tutti coloro che tentano di ripristinare la lingua ebraica come lingua nazionale dello stato d’Israele é quello dei vuoti lessicali della lingua ebraica, e non si tratta tanto di vuoti semantici quanto di casi in cui i puristi hanno tentato di soppiantare parole-ospiti indesiderate, stranierismi e parole prese a prestito [da altre lingue].  I ‘revivalisti’ hanno tentato di utilizzare principalmente fonti interne di arricchimento lessicale ma si sono dovuti confrontare  con una certa povertá di radici. Essi hanno cambiato il significato di termini ebraici obsoleti per inserirli nel mondo moderno. Una tale infusione ha spesso comportato  la secolarizzazione, o laicizzazione di termini religiosi.

Il presente articolo esplora il fenomeno diffuso della secolarizzazione semantica, cosí come lo si puó notare nel caso ideologicamente neutro dell’inglese laddove la parola cell nel senso di ‘dimora monacale’ significa anche ‘unitá autonoma autoriproducentesi della quale sono formati i tessuti corporei’. Ad ogni modo, l’attenzione é qui rivolta alle secolarizzazioni che implicano ‘un’ingegneria lessicale’ ideologicamente manipolativa, cosí come viene esempificato dai deliberati e sovversivi processi di un radicale cambio semantico, di peggiorazione, miglioramento, trivializzazione e allusione. 

Un esempio di una tale trasvalutazione é BLORIT. Ebraico misniaco [bəlo’rit]  ‘Mohawk, una striscia perpendicolare di capelli che attraversa la sommitá del capo dalla fronte fino a raggiungere la base della nuca’,una caratteristica dell’abominevole pagano e che non va toccata dal barbiere ebreo. Ma nel definire i valori religiosi, i sionisti socialisti laici utilizzano il termine  blorít con il significato di ‘ciuffo, capelli sulla fronte’, che diviene una delle caratteristiche principali dei Sabra (nativi della terra d’Israele). In questo modo, il ‘nuovo ebreo’ é alla fine un pagano!

In accordo con la predizione fatta da Gershom Scholem nella sua famosa lettera a Franz Rosenzweig (Bekenntnis über unsere Sprache, 1926), alcuni ebrei ultra ortodossi hanno tentato di lanciare una ‘vendetta lessicale’ utilizzando termini come agenti nascosti e come scorciatoia a concetti religiosi e in questo modo, cercare di convincere gli ebrei laici a tornare alle loro radici religiose. 

Lo studio della linguistica culturale e della socio-filologia della lingua israeliana puó dunque gettare luce sulle dinamiche che intercorrono tra linguaggio, religione ed identitá in una terra dove feroci battaglie militari contro nemici esterni vengono sovente accompagnate da un’interna Kulturkämpfe.

Let My People Know! - Why the Hebrew Bible Should be Translated into Israeli

In Pascale Hummel (ed.), Epilanguages: Beyond Idioms and Languages, Paris: Philologicum, 2009, pp. 185-190.

Zuckermann, Ghil'ad 2009. 'Let My People Know! - Why the Hebrew Bible Should be Translated into Israeli' in Pascale Hummel (ed.), Epilanguages: Beyond Idioms and Languages. Paris: Philologicum, 2009, pp. 185-190.

You say Hebrew; I say Israeli!

Galus Australis - Jewish Life in the Antipodes

Zuckermann, Ghil'ad 2009. 'The You say Hebrew; I say Israeli!', Galus Australis - Jewish Life in the Antipodes.



The language spoken in today’s Israel is a multifaceted and fascinating fin-de-siècle hybrid, based not only on ‘sleeping beauty’ (or alternatively, ‘walking dead’) Hebrew but also on the revivalists’ mother tongues such as Yiddish, argues Assoc. Prof. Ghil‘ad Zuckermann in his recent controversial iconoclastic bestseller Israeli, A Beautiful Language (Am Oved, Tel Aviv, December 2008).

Israeli politician Yossi Sarid and many others clearly cannot free themselves from ‘asara sheqalim (10 shekels) and the other the shackles of what I call the ‘purism prism’ or ‘purism prison’. But just as the ‘Jerusalem artichoke’ has to do with neither Jerusalem nor artichoke (even though some Jerusalem restaurants take pride in serving it), what Sarid calls ‘corrupt Hebrew’ is neither corrupt nor Hebrew: it is grammatical Israeli, a beautifully multi-layered and intricately multi-sourced language that one should embrace and celebrate.

Several days before the publication in Tel Aviv of my most recent book by Am Oved Publishing House, I finally received its cover. Ignoring the idiom ‘don’t judge a book by its cover’, I looked at it and darkness was made in my eyes: whereas the title of the book was israelit safa yafa, i.e. ISRAELI, A Beautiful Language (challenging and modelled upon the old Zionist slogan ivrit safa yafa ‘Hebrew is a beautiful language’), the last sentence on the back cover was ‘this is his first book in HEBREW’! Worriedly, I called Am Oved and was given an ultimatum: either we leave it as ‘this is his first book in Hebrew’ or change it to ‘this is his first book in Israeli and his last book at Am Oved’!

Eventually, the compromise was ‘this is his first book published in Israel’.

‘What’s in a name? That which we call a rose by any other name would smell as sweet’, says Juliet to Romeo (or Yael to Ram, as per a fin-de-siècle translation to ’Modern Hebrew’) in a piece by the famous playwright referred to by Libyan leader Muammar al-Qaddafi as ‘Sheikh Zubeir’. There are cases in which the name is extremely important because it determines the way people perceive the thing it stands for. Just as thought influences language, language can shape thought. It was Confucius who said 2,500 years ago that the first thing one has to do is to rectify names!

Ghil‘ad Zuckermann, D.Phil. (Oxford), Ph.D. (titular) (Cambridge), M.A. (summa cum laude) (Tel Aviv), is Associate Professor and Australian Research Council (ARC) Discovery Fellow in Linguistics at The University of Queensland. His most recent book is Israelit Safa Yafa “Israeli – A Beautiful Language. Hebrew as Myth” is published by Am Oved (Tel Aviv).  His website is www.zuckermann.org . The first Australian Workshop on Afro-Asiatic Linguistics (AWAAL), an international conference that he is organizing, will take place in Brisbane on 11-13 September 2009, concurrently with the Brisbane Writers Festival (9-13 September) and  QBE Riverfire (12 September).

yetsiratiút hasléng haisraelí (Israeli Slang Creativity)

Dorbanot (16 August 2009)

Zuckermann, Ghil'ad 2009. ‘yetsiratiút hasléng haisraelí’ (Israeli Slang Creativity). Dorbanot. (16 August)


יצירתיות הסלנג הישראלי

פרופ' גלעד צוקרמן

מה שמכונה דיבור לא-סטנדרטי הוא לעיתים קרובות יצירתי ומחוכם לא פחות מכל המצאה מתקדמת של האקדמיה ללשון עברית. דוגמאות ברורות הן "פצצות לגבות", "חבל על הזמן", "מת העולם". "משהו בן זונה" הגיע ככל הנראה מלעז – בספרדית hijo de puta, שמשמעותו המילולית "בן זונה", יכול להיאמר על משהו מדהים, מופלא. חשוב מאוד להפנים כי מקורן של מילות הסלנג הוא כמובן לא בורות, אלא משחקיות (playfulness), שנינות ופלפול, המדגימים את היצירתיות של בני העם דוברי השפה. הנה לפניכם מספר דוגמאות:

א. יצירת מילת סלנג באמצעות הענקת משמעות חדשה לשם זר, ויצירת תחדיש (חידוש לשוני) מרובה-מקורות:

מילת הסלנג הצה"לית "הֵלְמוּט", שמשמעותה "טירון במצב של הלם". מקורות המילה:
השם הפרטי הגרמני "הֵלְמוּט" (Helmut), כמו למשל הקנצלר לשעבר הלמוט קוהל – השוו לשמות ייקיים כמו "פישנזון" מסרט הפולחן "אלכס חולה אהבה".
המילה העברית "הֶלֶם".
המילה האנגלית helmet, שמשמעותה "קסדה" (ייתכן שמדובר על השפעה משנית או לאחר התחדוש).
המילה היומיומית "חומייני", מעין חרק, חיפושית בצבע חום. מקורות המילה:
השם "חומייני" מפרסית, שמו של האייטולה, לשעבר ראש התנועה השיעית ונשיא איראן.
המילה הישראלית "חוּם", שם הצבע שמקורו בעברית המקראית.
המילה הישראלית "חוֹם", שמקורה בעברית המקראית (ייתכן שמדובר על השפעה משנית או לאחר התחדוש).
ב. יצירת מילת סלנג באמצעות הענקת משמעות חדשה למילה ישראלית קיימת:

מילת הסלנג הצה"לי "ביזון", שמשמעותה "טירון". מקורות המילה:
המילה הישראלית בעלת המקור הבינלאומי "ביזון" (חיה איטית), על משקל המילה הישראלית "טירון".
מילת הסלנג "ביזיונר", הגזורה מהמילה הישראלית "ביזיון", הנגזרת מהמילה "בוז".
מילת הסלנג "בִּיזבָּז" שפירושה "טירון", ומקורה בצליל "בְּזְזְזְ" שמשמיעים החיילים כשהם מעבירים בהקנטה את ידם מעל לראשו של החייל הטירון ששערו זה עתה גולח. מקור הצליל ברעש הזמזום של מכונת התספורת. שימו לב גם למונח האנגלי buzz cut, כינוי לתספורת כמו זו של חיילי המארינס.
המצאות פופולריות שכאלה, של כאן ועכשיו, מזכירות מאוד את מטבעות הלשון מפס היצור של ועד הלשון (העברית) והאקדמיה ללשון עברית. במילים אחרות, אין הבדל מבני משמעותי בין יצירה פופולרית (מה שהצרפתים מכנים création populaire) ויצירה מלומדת (création savante), אף-על-פי שבדרך כלל המוטיבציות שלהן שונות.


פרופ' גלעד צוקרמן הוא פרופסור חבר באוניברסיטת קווינסלנד, ובעל מענק יוקרתי מטעם מועצת המחקר של ממשלת אוסטרליה. היה פרופסור אורח באנגליה, בסינגפור, בארה"ב ובישראל ובעל משרות-מחקר בכירות בקיימברידג', במלבורן,בבלאג'ו, באוסטין ובטוקיו.
בין פירסומיו הרבים – באנגלית, בישראלית, באיטלקית, ביידיש, בספרדית, בגרמנית, ברוסית ובסינית – כלולים הספרים "Language Contact and Lexical Enrichment in Israeli Hebrew" ו-"ישראלית שפה יפה". הוא שולט ביותר מ-10 שפות.

http://www.zuckermann.org

Aboriginal Languages Deserve Revival

The Australian Higher Education, August 26, 2009

ha"tauyot" basafa shel hayom hen hadikduk shel makhar (The "Mistakes" of Today are the Grammar of Tomorrow)

Spirala 9 (Sapir Tikshoret), p. 20-21.

גלעד צוקרמן:
”הטעויות בשפה של היום הן
הדקדוק של מחר"


”שאלו פעם אדם זקן: ’השתנית במהלך חייך?‘. תשובתו הייתה: ’לא

‘terminológya’ (Terminology)

Dorbanot (6 September 2009)

Zuckermann, Ghil'ad 2009. ‘terminológya’ (Terminology). Dorbanot. (6 September)

טרמינולוגיה / פרופ' גלעד צוקרמן

לאחרונה פנה אליי פרופסור ותהה איך זה שאני מצד אחד נותן לדובר הילידי לדבר איך שהוא רוצה, ומצד שני מתעקש על השם "ישראלית". הפרופסור רצה לומר שמחד גיסא אני דסקריפטיביסט (תארן) ומאידך גיסא פרסקריפטיביסט, או אף פוריסט (טהרן). התוצאה הבלתי-נמנעת, לדעתו: סתירה בלתי ניתנת לגישור.

ברצוני להצביע כאן על שגיאה לוגית חמורה בחשיבתו של הפרופסור הנכבד. אין לי שום צל של ספק שהבלשן מתאר את השפה כפי שהיא ולא מתערב בהתפתחותה - בניגוד למשל לאקדמיה ללשון העברית, שמטרתה האוקסימורונית, האבסורדית, המאותגרת-לוגית, היא "לכוון את דרכי התפתחותה של הלשון העברית לפי טבעה"!

ברם, בתארו את השפה כפי שהיא משתמש הבלשן בטרמינולוגיה מטה-לשונית (ברמה אחת מעל לשפה עצמה), למשל "אסימילציה" ("הידמות"), "הפלולוגיה" (או באופן הומולוגי: "הפלוגיה") ו"תשמו"ץ" ("תרגום שומר משמעות וצליל"). רוב הדוברים הילידיים, הדוברים את השפה כשפת-אם, לבטח יגידו (1) "ספתא", (2) [lastop] ו-(3) "דיבוב (בסרט)" מבלי שיהיה להם מושג קלוש מה זאת (1) "אסימילציה" ("סבתא">"ספתא"), (2) "הפלולוגיה" (last stop > lastop) או (3) "תשמוץ" (דיבוב < dubbing+דבוב).

האם יאשים הפרופסור הנכבד את הבלשן המשתמש במילה "הידמות" או "בידול משמעות" בטהרנות או בכפייה מילולית? האם יעז הפרופסור הנכבד לבקר זואולוג המכנה את הקואלה "חיית כיס" ולא "דוב", כפי שעושים דוברים ילידיים רבים? מי יקשיב לפרופ' לזואולוגיה שנותן הרצאה באוניברסיטת הרווארד על דוביות הקואלה?

השם "ישראלית" הוא מטה-לשוני ולמעשה מתאר במידה נאמנה הרבה יותר מ"עברית" את הלשון היפהפייה המדוברת בישראל, שהיא איננה רק מרובדת (מרובת-רבדים ומשלבים) אלא גם - וזה חשוב ביותר: היברידית (מרובת-מקורות). מבחינה גנטית בלשנית, השם "עברית מודרנית" איננו שגוי (כי הישראלית אכן מבוססת בין השאר גם על העברית) אולם הוא מוליך שולל. האם הפרופסור הנכבד יקרא לישראלית "יידיש מודרנית"?

כבר לפני 2500 שנה אמר קונפוציוס  必也正名乎 (מה שצריך הוא לתקן שמות)! צריך לתקן שמות מטה-לשוניים!


פרופ' גלעד צוקרמן הוא פרופסור חבר באוניברסיטת קווינסלנד, ובעל מענק יוקרתי מטעם מועצת המחקר של ממשלת אוסטרליה. היה פרופסור אורח באנגליה, בסינגפור, בארה"ב ובישראל ובעל משרות-מחקר בכירות בקיימברידג', במלבורן,בבלאג'ו, באוסטין ובטוקיו.
בין פירסומיו הרבים – באנגלית, בישראלית, באיטלקית, ביידיש, בספרדית, בגרמנית, ברוסית ובסינית – כלולים הספרים "Language Contact and Lexical Enrichment in Israeli Hebrew" ו-"ישראלית שפה יפה". הוא שולט ביותר מ-10 שפות.http://www.zuckermann.org

Let My People Know!

Galus Australis - Jewish Life in the Antipodes

Zuckermann, Ghil'ad 2009. 'Let My People Know!', Galus Australis - Jewish Life in the Antipodes.

Let My People Know!

The Hebrew Bible should be taught like a foreign language, argues Assoc. Prof. Ghil‘ad Zuckermann, endorsing Avraham Ahuvia’s recently-launched translation of the Old Testament into what Zuckermann calls high-register “Israeli”.

In 1996 President Ezer Weizman visited the University of Cambridge to familiarize himself with the famous collection of medieval Jewish manuscripts known as the Cairo Genizah. He was introduced to the Regius Professor of Hebrew, who had been nominated by the Queen of England herself. Hearing “Hebrew,” the friendly president clapped the don on the shoulder and asked má nishmà, the common Israeli “what’s up?” greeting, which is, in fact, a calque – loan translation – of the Yiddish phrase vos hért zikh, usually pronounced vsértsekh and literally meaning “what’s heard?”

To Weizman’s astonishment, the distinguished Hebrew professor didn’t have the faintest clue whatsoever about what the president “wanted from his life”. As an expert of the Old Testament, he wondered whether Weizman was alluding to Deuteronomy 6:4: “Shemá‘ Yisraél” (Hear, O Israel). Knowing neither Yiddish, Russian (Что слышно chto slyshno), Polish (co sÉychać), nor Romanian (ce se aude) – a fortiori Israeli – the Cantabrigian don had no chance whatsoever of guessing the actual meaning of this beautiful, economical expression.

Semiticist Edward Ullendorff has claimed that Isaiah could have easily understood Israeli. Compared with Ullendorff I am “ul-yamím” (very young) but I propose that his statement is false – unless of course he referred to Isaiah Leibowitz, yet another prophet. To begin with, Isaiah the Biblical would have found it extremely difficult to even decode the European pronunciation of Israeli speakers. But the more important – and much less hypothetical – question is: Do Israelis understand Isaiah?

In the last 10 years, I have sadly and most unfortunately acquired many enemies inter alia because I insisted that Israelis not only do not understand the Bible, but much worse: they misunderstand it without even realising it! By and large, Israeli speakers are the worst students in advanced studies of the Bible. Against this background, I was delighted to hear about the project launched by the impressively-experienced Bible teacher Avraham Ahuvia, as well as the insightful publisher Rafi Mozes, acronymized in the biblionym “Tanakh RAM.”

Israeli, somewhat misleadingly a.k.a. “Modern Hebrew,” is a fascinating and multifaceted 120 year-old Semito-European hybrid language. It is mosaic rather than Mosaic tout court. Its grammar is based not only on “sleeping beauty” – or “walking dead” – Hebrew, but simultaneously also on Yiddish, the revivalists’ máme loshn (mother tongue), as well as on a plethora of other languages spoken by the founders of Israeli, e.g. Polish, Russian, German, Ladino and Arabic. Notwithstanding, Israel’s Education Ministry axiomatically assumes that Israeli is simply an organic evolution of Hebrew and that the Bible is thus written in the very same language – albeit in a higher register, of course – spoken by Israeli pupils at primary and secondary schools. Needless to say, the publishers of Hartom-Cassuto, and other volumes providing numerous glosses to the unfathomable Biblical verses, have benefited a lot from such purism prism, which might be somewhat related to self-righteousness, hubris or simply conservatism or blindness on behalf of Israel’s educational system.

The otherwise perspicacious intellectual Avi Ravitzky, whom I have great respect for, wrote in 2000 that “Modern Greek, for example, boasts many similarities to its ancestor, yet a speaker of the current language must struggle to read ancient texts. The modern Hebrew speaker, however, moves smoothly through the Bible”. Leaving aside the crucial difference between the evolution of Classical into Modern Greek and the qualitatively-unparallelable Israeli genesis (rather than evolution), the alleged smoothness is a mere myth. Israelis might understand the most general meaning of “bereshit- bara ’elohim ’et hashamayim we’et ha’arets” (Genesis 1:1: In the beginning God created the heaven and the earth) but very few would be able to explain the construct-state nomen regens (nismákh) bereshít-: in the beginning of what? And how many Israelis could fathom this sentence from the perspective of the temporal sequence of creation: were the heaven and the earth created at the same time? Is it, therefore, possible that the expression ‘the heaven and the earth’ here refers to ‘the world’ in general? And which Israeli-speaker uses a Verb-Subject-Object constituent-order as in ‘created God the heaven and the earth’? Ask Israelis what “’avaním shaħaqú máyim” (Job 14:19) means and they will tell you that the stones eroded the water. On second thought, they might guess that semantically it would make more sense that the water eroded the stones. Yet such an Object-Verb-Subject constituent-order is ungrammatical in Israeli.

How many Israelis can really fathom “tohu wavohu” or “tIhom” (Genesis 1:2), the Israeli misleading senses being “mess” and “abyss” respectively? Or “haşvi yisra’el ‘al bamotekha ħalal” (II Samuel 1:19: The beauty of Israel is slain upon thy high places)? Most Israelis understand “yéled sha‘ashu‘ím” (Jeremiah 31:19, King James 20) as “playboy” rather than “pleasant child”. “Bá’u baním ‘ad mashbér” (Isaiah 37:3) is interpreted by Israelis as “children arrived at a crisis” rather than as “children arrived at the mouth of the womb, to be born”. “’Adam lI‘amal yullad” (Job 5:7) is taken to mean “man was born to do productive work” rather than “mischief” or “trouble” – this sentence stands as an accusation of the inherent wickedness of mankind.

Since I am writing this piece from Bris bane (haBesorim) – cf. “covenant between (the parts)” – let me provide an example from Genesis 15:9: Who knows what “‘egla meshulleshet” is?: a triangular heifer? three calves? a third heifer? a cow weighing three weight units? a three-legged heifer?… If you studied the RAM Bible, you would know because its translation into Israeli is as egla bat shalosh (“an heifer of three years old”, see also the King James Version, which is, obiter dictum, often more accessible to Israelis that the Hebrew Bible itself). And I have been rebuked being told so many times the red herring that if we correct Israelis’ alleged “grammatical mistakes”, they would be more likely to understand Classical Hebrew. Does an Israeli saying “asara shkalim” (10 shekels) have more chances to understand “‘egla meshulleshet” than if he stuck to the actually more commonly grammatical “eser shekel”? Just as the “Jerusalem artichoke” has to do with neither Jerusalem nor artichoke (even though some Jerusalem restaurants take pride in serving it), what Yossi Sarid – to mention but one linguistic right-winger – calls ‘mistaken Hebrew’ is neither mistaken nor Hebrew: it is grammatical Israeli!

Obviously, one could give thousands other examples, and from post-Biblical Hebrew too: for instance, how many Israelis can follow the meaning of the Passover Haggadah or the Hanukkah hymn Ma‘oz Tsur Yeshu‘ati? So is Hebrew menabeaħ ‘blaspheming’ indeed related, after all, to Israeli novéakh ‘barking’?

Most importantly, however, the available examples are far from being only lexical: Israelis are incapable of recognizing moods and aspects in the Bible. For example, “nappíla goralót wened‘á” (Jonah 1:7) was thought by some Israelis I have examined to be rhetorical future rather than cohortative, the latter apparent, for example, in Israeli “yeushar hataktsiv!” (may the budget be approved!).

Despite 11 years of Biblical training, Israeli-speakers still understand the perfect aspect (e.g. ’amar “said” as in “I will have said…”) as if it were past tense. The imperfect aspect (e.g. yomar “would/will say” as in “I thought I would say…”) is misunderstood to be the future tense. In reality, a Biblical verb in the perfect aspect – which Israelis take to be past tense – can refer to a completed action in the future – cf., mutatis mutandis, the Israeli colloquial question “záznu?” (literally, “have we gone/moved?”), utterable instead of “yala bay”, i.e. “let’s go”. I remember my tironut (IDF recruit training) commander ordering us in a sadaút session (“fieldcraft”, etymologically unrelated to sadism): “od khamésh dakót hayítem kan!” (Within five minutes you will have been here), hayítem being in Israeli grammatically past but actually referring in this specific colloquial case to an action in the future. In the Bible, heyitém refers regularly – not only colloquially – to an action that has been completed, regardless of whether or not it is in the past or future – hence the term “aspect” rather than “tense”. Such Biblical mindset is in harsh contradistinction to the Weltanschauung of the Homo sapiens sapiens israelicus vulgaris and to the way Israelis read the Bible.

Negating the Diaspora, Eliezer Ben-Yehuda would have been most content had Israelis spoken Biblical Hebrew. Had the Hebrew revival been fully successful, we would indeed have spoken a language closer to ancient Hebrew than Modern English is to Chaucer because we would have bypassed more than 1,750 years of natural development. On the other hand, let us assume for a moment that Hebrew had never died as a spoken language by the second century CE and it continued to be the mother tongue of generations of Jews. They eventually returned to the Only Land, continuing to speak Hebrew. It might well be the case that that Hebrew would have differed more from Biblical Hebrew than does Israeli, but this fact says nothing about the genetics of actual Israeli.

Given such a magnificent hybridic yíkhes (heritage), as well as the omnipresent misunderstandings of the Hebrew Bible by lovely Israelis, Ahuvia’s translation should be cherished and embraced – rather than chastised – by the establishment. Israel’s Education Ministry should revise the way it teaches the Bible and treat it as foreign language classes – just like Latin, employing the most advanced alternative teaching methods of second language teaching, which can be most joyful and memorable. Such a measure has the potential of reducing Israeli pupils’ disdain for Bible lessons, as well as of attracting more secular Jews to Biblical scholarship. In fact, established and accomplished Biblical scholars would benefit from such a move immensely.

Tanakh RAM fulfills the mission of “red ’el ha‘am” not only in its Hebrew meaning (Go down to the people) but also – more importantly – in its Yiddish meaning (“red” meaning “speak!”, as opposed to its colourful communist sense). Ahuvia’s translation is most useful and dignified. Given its high register, however, I predict that the future promises consequent translations into more colloquial forms of Israeli, a beautifully multi-layered and intricately multi-sourced language, of which to be proud.

Ghil‘ad Zuckermann, D.Phil. (Oxford), Ph.D. (titular) (Cambridge), M.A. (summa cum laude) (Tel Aviv), is Associate Professor and Australian Research Council (ARC) Discovery Fellow in Linguistics at The University of Queensland. His most recent iconoclastic book Israelit Safa Yafa “Israeli – A Beautiful Language. Hebrew as Myth” was published by Am Oved (Tel Aviv) and became a controversial bestseller. His website is www.zuckermann.org . The first Australian Workshop on Afro-Asiatic Linguistics (AWAAL), an international conference that he is organizing, will take place in Brisbane on 11-13 September 2009, concurrently with the Brisbane Writers Festival (9-13 September) and  QBE Riverfire (12 September).

Limits of Language Revival

In Carol A. Chapelle (general editor) and Joe Lo Bianco (area editor), Encyclopedia of Applied Linguistics. Oxford: Wiley-Blackwell, 2011.

Zuckermann, Ghil'ad 2011. 'Limits of Language Revival' in Carol A. Chapelle (general editor) and Joe Lo Bianco (area editor), Encyclopedia of Applied Linguistics. Oxford: Wiley-Blackwell.

haim israelim mevinim et hatanakh? (Do Israelis Understand the Hebrew Bible?).

Dorbanot. (11 October)

Zuckermann, Ghil'ad 2009. 'haim israelim mevinim et hatanakh?' (Do Israelis Understand the Hebrew Bible?). Dorbanot. (11 October)

האם ישראלים מבינים את התנ"ך?

מאת פרופ' גלעד צוקרמן

הבלשן אדוורד אולנדורף אמר לי פעם שאם ישעיהו היה מקשיב לישראלים הוא היה מבין אותם בלי בעייה. אומנם לעומת אולנדורף אני עול ימים, אבל אני חושב שהוא טועה בגדול. אלא אם כן הוא התכוון לליבוביץ', שגם הוא היה נביא, לישעיהו לא היה אפילו סיכוי להבין את ההגייה של הישראלים, שלא לדבר על משמעות דבריהם. אבל השאלה החשובה יותר – והפחות היפותטית – היא האם הישראלים מבינים את ישעיהו?

הישראלים קוראים את התנ"ך כאילו הוא נכתב בישראלית, ולכן פעמים רבות הם שוגים בהבנתו מבלי בכלל להבחין בכך. כאשר ישראלי נתקל בביטוי "ילד שעשועים" המופיע בירמיהו ל"א י"ט הוא אינו מבין "ילד נחמד" או "אהוב", אלא "פלייבוי". "באו בנים עד משבר" בישעיהו ל"ז ג' מפורש בפי ישראלים כ"ילדים הגיעו למשבר" (crisis), במקום "ילדים הגיעו לפתח הרחם\לכיסא היולדת, כדי להיוולד". איך יבין קיבוצניק את המשפט "אדם לעמל יוּלָד"? נולדנו כדי לעבוד וליצור. אבל באיוב ה' ז' המשמעות היא הרבה יותר פסימית: נולדנו לחטוא ולהיות רשעים! ומי שחשב אולי להפוך את "ונתתי את שמיכם כברזל ואת ארצכם כנחשה" לפוסטר בבסיס חיל האוויר או מפקדת השריון לא כל כך הבין את ויקרא כ"ו י"ט, שהרי שם לא מדובר כמובן על F-16  וטנק מרכבה אלא על קללת בצורת.

יש הטוענים שאם הישראלים ידברו עברית כראוי הם יבינו יותר טוב את המקורות. אך האם למי שאומר "עשרה שקלים" יש סיכוי רב יותר מאשר מי שאומר "עשר שקל" להבין מהי "עגְלה משולשת" בבראשית ט"ו ט' (ברית בין הבתרים)? האם מדובר על שלוש עגְלות, או אולי עגלה השוקלת שלוש מידות? לבטח אין מדובר על עגלה עם גוף משולש! ובכן, התשובה היא עגלה בת שלוש!

חשוב לציין כי אלפי הדוגמאות אינן באות רק מתחום אוצר המילים: לעתים קרובות, ישראלים אינם מסוגלים לזהות היבטים המצויים בתנ"ך. "נפילה גורלות ונדעה" (יונה א', ד') אינו עתיד מליצי; "ויהי השמש באה" (בראשית ט"ו, י"ז)  אינו מתאר זריחה; וב-"אבנים שחקו מים" (איוב י"ד, י"ט), מה שחק את מה?

פרופ' גלעד צוקרמן הוא פרופסור חבר באוניברסיטת קווינסלנד, ובעל מענק יוקרתי מטעם מועצת המחקר של ממשלת אוסטרליה. היה פרופסור אורח באנגליה, בסינגפור, בארה"ב ובישראל ובעל משרות-מחקר בכירות בקיימברידג', במלבורן,בבלאג'ו, באוסטין ובטוקיו.
בין פירסומיו הרבים – באנגלית, בישראלית, באיטלקית, ביידיש, בספרדית, בגרמנית, ברוסית ובסינית – כלולים הספרים "Language Contact and Lexical Enrichment in Israeli Hebrew" ו-"ישראלית שפה יפה". הוא שולט ביותר מ-10 שפות.
http://www.zuckermann.org

etimitologya (etimologya amamit): mimotsa haminim lemotsa hamilim (Etymythology (Popular Etymology): From the Origin of Species to the Origin of Words).

Dorbanot. (19 October 2009)

Zuckermann, Ghil'ad 2009. ‘etimitologya (etimologya amamit): mimotsa haminim lemotsa hamilim' (Etymythology (Popular Etymology): From the Origin of Species to the Origin of Words). Dorbanot. (19 October)

אטימיתולוגיה (אטימולוגיה עממית): ממוצא המינים למוצא המילים

גלעד צוקרמן

הבוקר לקחתי את בני בן השנתיים, ג'וליו שינגטיאן יהודה צוקרמן, שכמו השפה הישראלית גם הוא Jewrasian (יהודי אירו-אסיאתי), לארוחת בוקר בניו-פארם (New Farm) בברית' בין הבת'רים (ראו בראשית ט"ו), הלא היא בריסביין (הבשרים) שבקווינסלנד, אוסטרליה. (אימו הסינית נותרה בבית עם בנינו הרך, ג'ובאני להב ג'יראן צוקרמן, שנולד לפני פחות מחודש.) מספר אוסטרלים מקומיים החלו לשחק עם ג'וליו. כמו בארץ אין כמו פעוט מתוק – או כלב, מוטאטיס מוטאנדיס – כדי להתיידד עם הסובבים. בשלב מסויים שאלתי אותם בסקרנות: מהיכן אתם חושבים באה אמא שלו? הם ענו בלי שום היסוס: היא בלונדינית!

שיערו של בני הוא חום בהיר, בעוד ששיער אביו, עבדכם הנאמן, הוא חום כהה. האוסטרלים לא חשבו לרגע על כך שאולי כשנולדתי אני הייתי בלונדי ובמהלך השנים התכהיתי. במילים אחרות, אני ההיפך מ"שחורדיני" (בלונדיני עם עבר שחור). אם הם היו חדי עין, הם היו מבחינים שיש אזורים מוסווים בזקני ובשפמי שהם בהירים, אבל הם הרי לא מומחים לפריזורה (יש לי ידידה טובה וארוכת-שיער, גליה אופק, שכתבה דוקטורט באוקספורד על שיער בתקופה הוויקטוריאנית). יתר-על-כן, אם הם היו דיוקנאים או מעצבי-פַנים דייקנים, הם היו יכולים לשים לב למבנה פניו של בני ג'וליו, שיש בו מן האסיאתיות.

מהיכן נבעה שגיאתם (ה"חווה" הסינית הפכה לבלונדינית)? מניתוח סינכרוני, מפרספקטיבת זמן אחת, עכשווית, תוך התעלמות מההיסטוריה, מההתפתחות, מהאבולוציה. כך בדיוק פועלת אטימולוגיה עממית, או "אטימיתולוגיה", דהיינו אטימולוגיה מיתולוגית. אטימולוגיה היא חקר המקור של מילים וביטויים, עיסוק דיאכרוני לעילא הבודק ביסודיות את ההיסטוריה הלקסיקלית על כל שלביה. בעוד שהאטימולוגיה מתעניינת באבולוציה, מה שמדרבן לעיתים קרובות את האטימיתולוגיה הוא רבולוציה: מעוורת, מעוותת ומעברתת.

הנטייה האפולונית (על שם אל השמש אפולו היפה במיתולוגיה היוונית) היא "לעשות סדר", לנתח מידע חדש ומבלבל בהתאם לידע שכבר מצוי במערכת הקוגניטיבית שלנו. דובר ערבית ששומע לראשונה את המילה influenza (שפעת), יכול להתפתות מייד לטענה השגויה, האטימיתולוגית, לפיה המילה influenza מקורה בערבית أنف  العنزة  (אנפ אלענזה), דהיינו "האף של העז". כל אטימולוגיה עממית זקוקה להתרצה, לרציונליזציה, לאינטלקטואליזציה, למעשייה. במקרה זה, "הרי כל בר-דעת יודע שאף העז רטוב כאילו סבלה היא משפעת, המסכנה!"

הבלשן אינאר האוגן כתב ב-1950:
"Every speaker attempts to reproduce previously learned linguistic patterns in an effort to cope with new linguistic situations."

כלומר, "כל דובר שפה מנסה לייצר מחדש תבניות לשוניות שכבר רכש – כדי להתמודד עם מצבים לשוניים חדשים."

דובר ערבית ששומע לראשונה את המילה ארטישוק (artichoke), עלול לטעון בחיפזון ובביטחון-שווא שהיא הגיעה אל שפות אירופה מן הביטוי הערבי ارضيّ  شوكيّ "ארד'י שוקי" (אדמתי קוצני). האמת האטימולוגית שונה לחלוטין: אמנם מקור המילה האולטימטיבי הוא אכן ערבי, הרי שאין מדובר על ארד'י שוקי, אלא דווקא על الخرشوف "אלח'רשוף" (החרשף או החורשף, כפי שקוראים לו לעיתים בישראלית). אז איך זה ש"אלח'רשוף", שמבחינה פונטית (צלילית) הוא הרבה פחות דומה ל"ארטישוק", הוא בעצם המקור של "ארטישוק", ואילו "ארד'י שוקי," הדומה במוזיקליותו ל"ארטישוק", בכלל לא נכלל בגיזרון של "ארטישוק"?

האמת היא שהמרחק הצלילי הרבה פעמים דווקא מחזק קירבה אטימולוגית, שכן בדיוק כמו במשחק הילדים הנהדר "טלפון שבור", מילה יכולה לעבור תלאות ועיצורים משתנים באותה הלשון עצמה, קל וחומר במעברים משפה לשפה. תוך מאות אחדות של שנים יכולה מילה לאבד את צלילה המקורי לחלוטין. במקרה הספציפי של אלח'רשוף, הוא עבר מערבית לספרדית ערבית כ-אלח'רשופה, שאוזרח בספרדית עתיקה ל"אלקרצ'ופה" (alcarchofa), שחדר לאיטלקית כ"אלקרצ'ופו (alcarcioffo), שהשתנה באיטלקית צפונית ל"ארצ'יצ'ופו" (arcicioffo), ואחר כך ל"ארטיצ'וקו" (articiocco), שנכנס לשפות רבות אחרות, לדוגמה כ-artichoke באנגלית וכ-"ארטישוק" בישראלית.

איך אני יודע את זה? לא מספיק להשתמש באינטואיציה פונטית מהסוג של "הצליל של המילה האקזוטית הזאת מזכיר לי את הצליל של המילה בשפה שאני כבר מכיר". לא מספיק גם לחפש במילונים כי פעמים רבות הם מוליכים שולל. כמה חודשי מחקר, אליבא דידכם, משקיע כותב מילון על כל ערך מילוני? גם אם אתם, כמוני, שונאים ארטישוקים ואינכם מסוגלים לנגוס אפילו ביס קטן מהם, יש לעבוד מסביב לשעון ולהשקיע לילות כימים בקריאת אלפי מסמכים בניסיון לגלות את שושלת היוחסין – ממש כמו בחקר גנאולוגי רציני שמוכיח שמוישה זוכמיר הוא נצר לגאון מווילנה. על מוישה לבקר בארכיונים נידחים ואסורים ובספריות עתיקות ומרתקות, לחקור, לדרוש, לאמת, לאשרר ולהצליב מידע.

etimitologya pasivit leumat etimitologya produktivit (Passive Etymythology versus Productive Etymythology)

Dorbanot. (22 October 2009)

Zuckermann, Ghil'ad 2009. ‘etimitologya pasivit leumat etimitologya produktivit' (Passive Etymythology versus Productive Etymythology). Dorbanot. (22 October)


אטימיתולוגיה פסיבית לעומת אטימיתולוגיה פרודוקטיבית

גלעד צוקרמן

במקרה של ארטישוק, מעניין הוא שהאטימיתולוגיה ارضيّ  شوكيّ "ארד'י שוקי" (אדמתי קוצני) עצמה הפכה למילה שגורה בסוריה, בלבנון ואף בצפון ישראל, שמשמעותה "ארטישוק". במקרה זה, אם כן, האטימיתולוגיה היא לא רק פסיבית (בדיית מעשייה, סיפור משעשע אך חסר כל שחר למציאות, על מקור המילה, כמו למשל הקישור שכמה ילדים ישראליים עושים בין "דוקטור סוס" (Theodore Seuss Geisel, 1904-1991) לבין בעל החיים סוס), אלא גם פרודוקטיבית (יצירת מילה חדשה תוך תשמו"ץ: תרגום שומר משמעות וצליל).

דבר דומה קרה באנגלית לביטוי האיטלקי girasole articiocco "גִ'ירַה-סוֹלֶה אַרְטִיצ'וֹקּוֹ" (ארטישוק חמנית), שנפוץ מרומא לשאר חלקי אירופה במאה ה-17. האנגלים לא יכלו "לעכל" את המילה האיטלקית המוזרה girasole "חמנית", שגזורה מ-מסתובב (gira) לפי השמש (sole). אולם הם הכירו לא מכבר את השם האנגלי של עיר משובחת ויפהפיה: Jerusalem. אז הם החלו לקרוא למאכל המיובא Jerusalem artichoke. התצלול הזה חדר אל הישראלית כ"ארטישוק ירושלמי" ואני מוכן להישבע שהמלצרית במסעדה יוקרתית במושבה הגרמנית התגאתה בייחוס המכובד של הארטישוק הירושלמי שבתפריט (אפשר לשאול את הפרופסורים רות הכהן-פינצ'ובר, ירון אזרחי, אבישי מרגלית ומייקל איגנטייף). מותר לציין שלא היה למלצרית שום שמץ של מושג שלאמיתו של דבר, מבחינה בוטאנית-אטימולוגית, ארטישוק ירושלמי – לא רק שהוא לא ארטישוק אלא הוא גם לא ירושלמי.

להלן זוג מינימלי להמחשת ההבדל בין אטימיתולוגיה פסיבית לבין אטימיתולוגיה פרודוקטיבית. לא מכבר שמעתי את שני המשפטים הבאים מפי שני דוברי ישראלית שונים:

1."סין, סינגפור, משהו בסביבה!" – כאילו שיש קשר אטימולוגי בין "סין" לבין "סינגהא", ה"אריה" הסנסקריטי בשם סינגהא-פורה "עיר האריה", הלא היא סינגפור.
2."מה זם חם, חמסין!" – כאילו שיש קשר בין "חמישים" הערבי (ח'מסין) לבין "חם" העברי.
בעוד ש"סינגפור" היא עדיין סינגפור (הקישור ל"סין" הוא אטימיתולוגיה פסיבית), יש ישראלים המבינים והמשתמשים במילה "חמסין" פשוט מאוד כדי לתאר חום בלתי נסבל. בהנחה שהדמיון הפונטי המקרי בין "חם" לבין "חמסין" תרם לשימוש שכזה, הרי שמדובר כאן על אטימיתולוגיה פרודוקטיבית. המעשייה העממית הביאה לשינוי בלשון: במקרה זה מעתק סמנטי.

הערה טרמינולוגית: הזכרתי את המושג הבלשני "זוג מינימלי"? במובן הצר, הפונולוגי, של הביטוי, מדובר על צמד מילים בעלות משמעות שונה המובדלות זו מזו על-ידי פונמה אחת, למשל צמד הפעלים "השתבּץ" ו"השתבץ" ("נבהל מאוד" – עם ב' רפה). מתוך זוג מזערי זה ניתן ללמוד שבישראלית ה-ב' הרפה יכולה לשנות את משמעות המילה (זאת אומרת היא פונמה), לעומת העברית שבה ה-ב' הרפה הייתה רק וריאציה בתפוצה משלימה (אלופון) של ה-ב' הדגושה, למשל: בּיקש – לבקש.

ברם, שימושי להשתמש בביטוי "זוג מינימלי" גם במשמעות רחבה יותר. השוו את הזוג "אפלטון" העברי ו"פלסטיק" הישראלי, שניתן להסיק ממנו שבעוד שבעברית צריך היה להוסיף אלף פרותטית ל"פלטו(ן)" היווני כדי להימנע מצרור העיצורים "פל" בתחילת ההברה, בישראלית, שמבנה ההברה שלה אירופי, אין שום בעיה עם צרור עיצורים שכזה.

השוו גם את זוג המשפטים המינימלי "הוא עזב אותה עם הילדים" ו"היא עזבה אותו עם הילדים". למרות שהמבנה התחבירי זהה, וחרף החלפת הסדר בין הבעל לאשתו, יש ישראלים המבינים גם מהמשפט הראשון וגם מהשני שהילדים נשארו עם האישה. זוג מזערי לשוני זה יכול להצביע על תרבות משפחתית עכשווית באופן כללי.

שוביניסט סיפר לי שחברתו רוצה שני דברים: ז' וכסף. "ז' היא תקבל! כסף? ז' היא תקבל!". זוג מינימלי בן שלוש מילים זה מעיד על הבדל סמנטי רחב.

קיימות גם שלישיות מזעריות. למשל, מיקום הטעם בבלשנות: רומני במלרע משמעותו "מרומניה", רומני במלעיל הוא "השייך לשפות הלטיניות" ו-רומני הקדם-מלעילי היא "שפת הצוענים".

haim targum efshari? (Is Translation Possible?)

Hed HaUlpan HaKhadash 96 (2009). (in Israeli)

Zuckermann, Ghil'ad 2009. 'haim targum efshari?' (Is Translation Possible?), Hed HaUlpan HaKhadash 96. (in Israeli)

צוקרמן גלעד 2009. האם תרגום אפשרי?, הד האולפן החדש 96.


לשון וחברה

האם תרגום אפשרי?

גלעד צוקרמן

(בעקבות 'הסדנה האוסטרלית הראשונה לשפות אפרו-אסיאתיות')


A Senegalese poet said 'In the end we will conserve only what we love. We love only what we understand, and we will understand only what we are taught'. We must learn about other cultures in order to understand, in order to love, and in order to preserve our common world heritage.

(Cellist Yo Yo Ma, White House Conference on Culture and Diplomacy, 28 November 2000)


האם יש מילה שאינה ניתנת לתרגום?

האנתרופולוגית התרבותית מרגרט מיד (1901-1978) הייתה תלמידתו של היהודי, אבי האנתרופולוגיה המודרנית, פרנץ בועז (Boas, 1952-1858). מיד מציינת בספרהAnd Keep Your Powder Dry! An Anthropologist Looks at America (1942) את המילה הבאלינזית tis, המתארת מצב שבו 'לא חם כשחם בחוץ או לא קר כשקר בחוץ'. לכאורה, מדובר במילה בלתי-ניתנת לתרגום לאנגלית (או לשפה אחרת). אך האמת היא שכל מילה ניתנת לתרגום סמנטי. השאלה היא רק בכמה מילים, הסברים מורכבים ומאמצים לשקף גוני-משמעות (ניואנסים) צריך להשתמש כדי לבטא את הרעיון שהמילה מביעה. דווקא במקרה ספציפי זה, הייתי מציע את המילה heterothermal - 'הטרו-תרמי' (אם עדיין לא נגנבה על-ידי מדענים לצורכיהם שלהם) או משהו בסגנון זה.
הבעיה היא שמטעמי חיסכון ורצון ל'פשטות', התרגום בדרך כלל מאבד את נימות הלוואי (overtones), הקונוטציות, האסוציאציות והקישורים הסמנטיים הנלווים למילה המתורגמת. לדוגמה, הביטוי 'משכן הכנסת' מתורגם לאנגלית באתר האינטרנט הרשמי של הכנסת כ-Knesset Building. כיצד יכול אמריקאי שאינו מבין ישראלית, ואף לא עברית, להבין את המשמעות טעונת הקדושה של המילה 'משכן'? גם מבלי שישימו לכך לב, המילה 'משכן' מתקשרת אצל דוברי ישראלית רבים עם 'מלאכים' הרבה יותר מאשר עם 'גנבים', למשל.

השאלה הנוספת היא אסתטית: האם התרגום יפה כמו המקור? אפשר לתרגם את המילה היידית- אמריקאית פוּדְנִיק (PHuDnik) כ-'נודניק עם Ph.D.' (בעברית אומרים לעתים: נודניק עם תעודות), אך
האם זה יצחיק כמו פודניק אם לא נזכיר את גם המילה הזאת בעצמה? באותה מידה, תרגום יכול גם לעלות על המקור. 'אָוֶן גִלְיוֹן' העברי, שמשמעותו 'כתב רשע' (עם אסוציאציה להתגלות אפוקליפטית), הוא תשמו"ץ (תרגום שומר משמעות וצליל) של המילה היווניתευαγγέλιον  (אוונגליון), שמתייחסת לספרי הבשורה של הברית החדשה, ושפירושה המילולי 'חדשות טובות'. יש להניח שלדעת הרבנים שהמציאו את התשמוץ הזה בתקופת התלמוד, הוא עלה על המקור היווני. חורחה לואיס בורחס כתב ב-1943 ש-'המקור אינו נאמן לתרגום!' (El original es infiel a la traducción).
בספר השיאים של גינס, במהדורת 1993, מוזכרת המילה מַמִיהְלַפִּינַטַפַּי ((mamihlapinatapai, משפת ה- Yaghan, המדוברת בארץ-האש שבצ'ילה. מילה זאת תמציתית ביותר ובניסיון לתרגם אותה לישראלית, דהיינו לעברית בת-ימינו, אין מנוס משימוש בכ-22 מילים: 'להסתכל זה על זה בתקווה שהצד השני ייזום משהו ששני הצדדים חושקים בו אבל אף אחד לא רוצה להיות זה שמתחיל בו'.  בישראלית אין אפוא מילה אחת המתארת את הסיטואציה הזאת, אולם נראה לי שלא חסרים ביישנים, אפילו ישראלים, שמצב ה-'מַמִיהְלַפִּינַטַפַּי' קורה להם שוב ושוב.
מי חשב שלא ניתן לחשוב על משהו שאין מילה המתארת אותו? אמנם השפה משפיעה על המחשבה, אבל יחד עם זאת גם המחשבה משפיעה על השפה, והיא הרבה יותר ענפה ומורכבת מאשר מספר המילים והביטויים המוגבל של לשון מסויימת. נניח שיש שפה שאין בה מילה ל'תשוקה'. האם לרגע נשער שדוברי השפה הזאת לא יכולים להרגיש תשוקה? הבל הבלים!
העניין הוא שחרף העובדה שניתן לתרגם כל מילה (אם אין הגבלת מקום), קיים הבדל, לפחות אסתטי, בין לומר מַמִיהְלַפִּינַטַפַּי לבין להגיד 'להסתכל זה על זה בתקווה שהצד השני יזום משהו ששני הצדדים חושקים בו אבל אף אחד לא רוצה להיות זה שמתחיל בו'. כפי שאמר נלסון מנדֶלה:

If you talk to a man in a language he understands, that goes to his head. If you talk to him in his language, that goes to his heart. 

משמע: 'אם אתה מדבר אל אדם בשפה שהוא מבין, זה חודר לראשו. אם אתה מדבר אליו בשפה שלו, זה חודר ללבו.'

האם יש מילה בלתי-בסיסית שניתנת לתרגום?

מאידך גיסא, גם כשנראה לנו שיש מילה מקבילה בשפה אחרת, הרבה פעמים אין האסוציאציות והקונוטציות שלה זהות. השוו את המילה האנגלית angel למילה הערבית ملاك מַלַאכּ, שפירושן לכאורה זהה: 'מלאך'.
בספטמבר 2009 ארגנתי כנס בינלאומי בברית' בין (הבת'רים) (ראו בראשית ט'ו), הלא היא בריסביין שבקווינסלנד, אוסטרליה. The first Australian Workshop on Afro-Asiatic Linguistics נקרא בקיצור  AWAAL [או אף כ- AWAALالأول (AWAAL הראשון, בערבית). בין המשתתפים, מכ-20 מדינות, היו גם רוביק רוזנטל, ברוך פודולסקי, אורי צור, חגית בורר, אפרים ניסן, אריאל גוטמן, פוואז אל-עבד אל-חק, אד (אדגר) קונרד, קים קוניו, הת'ר לי, רפאלה פיירנו, פול גרינפילד (נשיא אוניברסיטת קווינסלנד, בריסביין, אוסטרליה), ריצ'ארד פות'רינגהם (דיקן הפקולטה למדעי הרוח), אלפרדו מרטינז אקספוסיטו, ג'ואן טומפקינס, פיטר קרייל, ג'ורג'יאנה פולטר, איבון טרייס, אבדל אל-הנקרי, וֵרְנַה רית'שילד, איאן האנטר, דייוויד טריגר, אמאר גאלה ואף ברוריה ברגמן ז"ל (שנפטרה לאחר הכנס).   
אחד המשתתפים, סֵנְדִי חַבִּיבּ, מגוּש חלב, הלומד באוסטרליה, הציג הגדרות של angel ושל ملاك (מַלַאכּ) כפי שזה האחרון מובן על-ידי ערבים מוסלמים. חַבִּיבּ משתמש בתיאוריה הקרויה Natural Semantic Metalanguage (NSM – מטה-שפה סמנטית טבעית - אין קשר ל'נשמה'), שפותחה על-ידי ידידיי אנּה וְיֵזְ'בִּיצְקַה (Wierzbicka) (קנְבּרה, בירת אוסטרליה) וקְלִיף גוֹדַארְד (Goddard) ([ארמידייל, עיירה בניו סאות' וויילס, המדינה האוסטרלית שבירתה סידני). לפי אסכולת ה-NSM, יש להגדיר כל מילה באמצעות 'פרימיטיבים' סמנטיים בסיסיים, הִיוּלִיים, אוניברסליים (המשותפים לכל השפות והתרבויות), שלא ניתנים לרדוקציה נוספת – למשל: אני, אתה, אנשים, משהו/דבר, גוף, לחשוב, לדעת, לרצות, להרגיש, לראות, לשמוע.
להלן ההגדרה של ملاك מַלַאכּ, כפי שהוא נתפס על-ידי ערבים מוסלמים (לא נוצרים):

1) יצור מסוג מסויים.
2) יש אנשים שחושבים: 'אין יצור מסוג זה'.
3) כשאנשים חושבים על היצור הזה, הם יכולים להגיד את זה:
4) יש הרבה יצורים מהסוג זה.
5) היצורים האלה חיים במקום, אנשים טובים יכולים לחיות במקום זה אחרי שהם מתים.
6) הם יצורים טובים.
7) כמה מהיצורים האלה עולים על יצורים אחרים מאותו הסוג. בגלל זה, כמה מהיצורים האלה יכולים לעשות דברים מסויימים, ויצורים אחרים מאותו הסוג לא יכולים לעשות את הדברים האלה.
8) היצורים האלה אינם כמו אנשים.
9) ליצורים האלה יש גופים, הגופים האלה אינם כמו הגופים של אנשים.
10) אנשים לא יכולים לראות אותם, הם יכולים לראות את בני האדם כל הזמן.
11) אנשים לא יכולים לשמוע אותם, הם יכולים לשמוע את בני האדם כל הזמן.
12) אנשים יכולים לעשות הרבה דברים, הם יכולים לעשות יותר.
13) אם אלוהים רוצה שמישהו מהיצורים האלה יגיד משהו למישהו, המישהו הזה יכול לראות את היצור הזה, המישהו הזה יכול לשמוע את היצור הזה, היצור הזה יכול להגיד משהו למישהו הזה. בגלל זה, המישהו הזה יכול לדעת מה אלוהים רוצה להגיד למישהו הזה.
14) ליצורים האלה יש כנפיים.
15) היצורים האלה הם יצורים זוהרים.
16) אם אלוהים רוצה שאנשים יראו אותם, אפשר שיהיה להם גופים כמו הגופים של אנשים.
17) אם אנשים היו יכולים לראות אותם, אנשים לא היו יכולים לא להרגיש משהו טוב בגלל זה.
18) כמה מהם יכולים לעשות דברים טובים לאנשים.
19) אם אלוהים רוצה שמישהו ירגיש משהו מאוד רע אחרי שהמישהו הזה מת, כמה מהיצורים האלה יכולים לעשות כמה דברים למישהו הזה. בגלל זה, המישהו הזה יכול להרגיש משהו מאוד רע.
20) כשמישהו מת, הוא מת כי אלוהים רוצה שהוא ימות בזמן הזה.
21) כשאלוהים רוצה שמישהו ימות, אחד היצורים האלה עושה משהו למישהו הזה. בגלל זה, המישהו הזה מת.
22) אחרי שהמישהו הזה מת, שניים מהיצורים האלה אומרים כמה דברים למישהו הזה כי הם רוצים שהמישהו הזה יגיד כמה דברים על אלוהים.
23) מישהו יכול לחשוב כך: 'שניים מהיצורים האלה איתי כל הזמן. הם רואים אותי כשאני עושה דברים טובים, הם רואים אותי כשאני עושה דברים רעים. אחרי שאני מת, הם יגידו לאלוהים: 'המישהו הזה עשה את כל הדברים הטובים האלה, המישהו הזה עשה כל הדברים הרעים האלה'. [רחמנות!]

להלן ההגדרה של angel האנגלי:

1) יצור מסוג מסויים.
2) יש אנשים שחושבים: 'אין יצור מסוג זה'.
3) כשאנשים חושבים על היצור הזה, הם יכולים להגיד את זה:
4) יש הרבה יצורים מסוג זה.
5) היצורים האלה חיים במקום, אנשים טובים יכולים לחיות במקום זה אחרי שהם מתים.
6) הם יצורים טובים.
7) כמה מהיצורים האלה עולים על יצורים אחרים מאותו הסוג. בגלל זה, כמה מהיצורים האלה יכולים לעשות כמה דברים, יצורים אחרים מאותו הסוג לא יכולים לעשות את הדברים האלה.
8) היצורים האלה אינם כמו אנשים.
9) לאנשים יש גופים, להם אין גופים.
10) אנשים מתים, הם לא מתים.
11) אנשים יכולים לעשות הרבה דברים, הם יכולים לעשות יותר.
12) אנשים לא יכולים לראות אותם.
13) אנשים לא יכולים לשמוע אותם.
14) אם אלוהים רוצה שמישהו מהיצורים האלה יגיד משהו למישהו, המישהו הזה יכול לראות את היצור הזה, המישהו הזה יכול לשמוע את היצור הזה, היצור הזה יכול להגיד משהו למישהו הזה. בגלל זה, המישהו הזה יכול לדעת מה אלוהים רוצה להגיד למישהו הזה.
15) אנשים יכולים לחשוב על היצורים האלה כך:
יש להם גופים, הגופים האלה הם כמו הגופים של ילדים.
יש להם גופים, הגופים האלה הם כמו הגופים של גברים.
יש להם גופים, הגופים האלה הם כמו הגופים של נשים.
יש לגופים שלהם כנפיים כמו שלציפורים יש כנפיים, הכנפיים האלה לבנות.
כשאנשים רואים אותם, הם יכולים לראות משהו זוהר על כל צדדי ראשיהם, הם יכולים לראות משהו זוהר על כל צדדי גופיהם.
כשאנשים רואים אותם, אנשים לא יכולים לא להרגיש משהו טוב בגלל זה.
היצורים האלה יכולים לשיר.
כשאנשים שומעים אותם, אנשים לא יכולים לא להרגיש משהו טוב בגלל זה.
16) מישהו יכול להגיד לאחד היצורים האלה: 'אני רוצה ממך לעשות משהו טוב בשבילי'.
17) מישהו יכול לחשוב:
'אחד היצורים האלה הוא איתי כל הזמן.
היצור הזה רוצה לעשות דברים טובים בשבילי.
היצור הזה לא רוצה שדברים רעים יקרו לי'.
18) אם מישהו עושה משהו רע למישהו אחר, אחד היצורים האלה יכול לעשות משהו למישהו הזה. בגלל זה, המישהו הזה יכול להרגיש משהו מאוד רע.

הגדרות אלה מבוססות על מחקר מקיף ורציני גם של טקסקטים וגם של שימוש יום-יומי על-ידי דוברים ילידיים.
בואו אם כן נתמצת מהם הדברים המשותפים בין angel לבין ملاك מַלַאכּ (שוב, כפי שהיא מובנת על-ידי ערבים מוסלמים):

(1) ששניהם יצורים שיכולים לדבר ולחשוב.
(2) ששניהם טובים.
(3) ששניהם יפים.
(4) ששניהם גרים בשמיים.
(5) ששניהם עולים על בני האדם.
(6) בבכל קבוצה יש הייררכיה.

להלן תקציר ההבדלים בין שתי המילים:

(1) למלאכים בערבית יש גוף. למלאכים באנגלית אין.
(2) המלאכים בערבית הם יצורים בני-תמותה. המלאכים באנגלית הם אימורטליים.
(3) המלאכים בערבית מסתכלים על אנשים. המלאכים באנגלית שומרים על אנשים.
(4) למלאכים בערבית יש הרבה כנפיים. המלאך באנגלית מדומיין כבעל שתי כנפיים.
(5) המלאכים בערבית נבראו מאור. המלאכים באנגלית מדומיינים עם הילות.
(6) המלאכים בערבית יכולים להעניש אנשים שמתו. המלאכים באנגלית לא יכולים להעניש אנשים שמתו.
(7) יש מלאכּ שתפקידו לגרום לאנשים למות כשאלוהים רוצה שהם ימותו. לאף angel אין תפקיד שכזה.

המסקנה היא אם כן שגם כשאנחנו סמוכים ובטוחים שניתן לתרגם מילה משפה לשפה, אנחנו בעצם 'עובדים על עצמנו בעיניים'. כפי שאמר הבלשן אדוארד ספיר ב-1921 בספרו Language:

Language is a guide to 'social reality'. Though language is not ordinarily thought of as of essential interest to the students of social science, it powerfully conditions all our thinking about social problems and processes. Human beings do not live in the objective world alone, nor alone in the world of social activity as ordinarily understood, but are very much at the mercy of the particular language which has become the medium of expression for their society. It is quite an illusion to imagine that one adjusts to reality essentially without the use of language and that language is merely an incidental means of solving specific problems of communication or reflection. The fact of the matter is that the 'real world' is to a large extent unconsciously built upon the language habits of the group. No two languages are ever sufficiently similar to be considered as representing the same social reality. The worlds in which different societies live are distinct worlds, not merely the same world with different labels attached.

לפיכך, שפה היא לא רק פונמות, מורפמות ושאר ֶ-מות, בדיוק כפי שבן אדם איננו רק דם, עצמות, עורקים וסינפסות. לשפה יש רוח, mindset, אסוציאציות, קונוטציות, מטענים תרבותיים מורכבים וסבוכים. כמה חבל שכל כך הרבה בלשנים מתקדמים-לכאורה שוכחים זאת או שאולי מתעלמים מעובדה זאת בכוונה תחילה מכיוון שקשה מאוד לכמת, למדוד אותה או לכפות עליה סטרוקטורות פשטניות כאילני יוחסין או עצי גזירה תחביריים.
כפי שכתבו בחוכמה אוריאל ויינרייך, ויליאם לבוב ומרווין הרצוג ב-1968:

Linguistic and social factors are closely interrelated in the development of language change. Explanations which are confined to one or the other aspect, no matter how well constructed, will fail to account for the rich body of regularities that can be observed in empirical studies of language behavior.


חללים לקסיקליים טובים

חללים לקסיקליים הם הרבה פעמים שליליים. אני זוכר את אהוד אולמרט, בעודו ראש עיריית ירושלים, מרצה באגודת 'לחיים' באוניברסיטת אוקספורד ומצהיר בחוצפה, בעזות-מצח ובתעוזה – אך, יש להוסיף, ללא צביעות – ש'האנגלים לא מבינים מה זאת צביעות, המילה לא קיימת בלקסיקון שלהם'. להבנתי, הוא התכוון לומר שלפי דעתו, הצביעות הפכה אצל הבריטים ל'טבעית' עד כדי כך שהם כבר אינם מודעים לה. ומי לא שמע את הבדיחה המפורסמת על 'איך אומרים 'בתולה' בשוודית?' - 'אין דבר כזה!'
עם זאת, לאקוּנוֹת מילוניות יכולות להיות חיוביות ביותר. ראובן מירן פרסם לאחרונה את הספר 'אנה והציידים' (נהר ספרים, סוף 2009) על בת למהגרי עבודה בישראל שעליה להסתתר מפני משטרת ההגירה. והנה, מוטאטיס מוטאנדיס, ב-1943, באותה שנה שבורחס אמר ש'המקור אינו נאמן לתרגום', כתב נתן אלתרמן חד-העין את הטור הפוליטי הבא, שכדאי ללמד אותו בכל בית-ספר בארץ ובעולם.
אינני טוען שמצב העובדים הזרים בישראל זהה למצבם של היהודים הנמלטים מההשמדה הנאצית! ברם, הטור של אלתרמן רלוונטי גם לאלו וגם לאלו, במיוחד מההיבט של מה שאני מכנה 'חללים לקסיקליים טובים' – ראו המחסור לכאורה בשפה השוודית במילות 'אינפילְטְרַציה', 'קווֹטָה', 'ויזה', 'טְרַנְסְפּורט', 'קצה-גבול-של-יכולת', או 'כושר קליטה'.


הלשון השוֶדית / נתן אלתרמן (1943)
 
מעטים הם יודעי הלשון השוֶדית
מי דובר בה? אולי רק השוֶדים עצמם.
כי ארצם בהרים ובפיורדים אובדת,
וקטן ומֻצְנָע העָם.

ועת שוֶדיה אמרה: 'הנני מקבֶּלת
מגבול דַנְיָה את כל היהודים הגוֹלים',
נוכחו וראו כל עמי החֶלֶד
כמה דל הוא בשוֶדית אוצר המלים.

כי רבות מדינות כבר כָּהֵנָה הכריזו,
אך הללו הראו את גִנְזֵי לשונָן
במילות 'אינפילְטְרַציה', ו'קווֹטָה' ו'ויזה'...
רק בשוֶדית
מלים שכאלו אינן.

ועת נער נמלט אל גבול-שוֶדיה מציד,-
היא איננה פונה לעַיֵּן בַּמפות.
היא פשוט מוליכה אותו פּנימה לַבַּית,
בלי לדעת כי זו שאלה של טְרַנְסְפּורט.

מדינות בעולם יש גדולות שבעתים
ומקום בהן רב למַחְסֶה וּמָלון,
אך לפני הצילן איש-טובע ממים
אוהבות הן תמיד להביט בַּמִלון.

יען שפת מִלּוֹנָן ססגונית כַּפּרפר היא -
יש 'קצה-גבול-של-יכולת', או 'כושר קליטה'.
רק בשוֶדיה עוד חי המנהג הברברי
להציע לַהֵלֶך כוס תה וּמִטָּה.

ולכן הגדרות היא איננה בוררת
ואיננה מרבה דקדוקי מנגָנון,
היא כותבת פשוט: 'הַכְּנִיסָה מֻתֶּרֶת'...
ויסלח לה האל על דלוּת הסגנון.

ויאמַר לה האל בדמעה: שוֶדיה, שוֶדיה,-
שתי מלים נשכחות את כָּתַבְתְּ על פתחים.
אך שוות הן טרקְטַטים ואנציקלופדיה,
כן... אפילו בריטניקה... כל הכרכים.

ואזי מלאכים בלחישה יְמַלֵּלוּ
ואָמרו זה לזה: מָה רבָּה התהום,
אם שתי המלים הפשוטות האלו
הולידו דמעה בעיני מָרוֹם.


---------------------------------

פרופ' גלעד צוקרמן הוא בלשן באוניברסיטת קווינסלנד, בריסביין, אוסטרליה. ספרו ישראלית שפה יפה יצא לאור בסוף 2008 בהוצאת עם עובד. אתר האינטרנט שלו הוא www.zuckermann.org

One Zoonym, Two Parents: Mendele’s Phono-Semantic Matching of Animal Terms

In Nachum Dershowitz and Ephraim Nissan (eds), Language, Culture, Computation: Studies in Honour of Yaacov Choueka. (with Ephraim Nissan)

Zuckermann, Ghil'ad and Nissan, Ephraim 2010. ‘One Zoonym, Two Parents: Mendele’s Phono-Semantic Matching of Animal Terms’ in Nachum Dershowitz and Ephraim Nissan (eds), Language, Culture, Computation: Studies in Honour of Yaacov Choueka.

En milim (rak tserufim): Review of Ruvik Rosenthal's Milon Hatserufim (2009)

Haaretz Sfarim, 9 December 2009

הארץ ספרים


אין מילים! (רק צירופים)

רוביק רוזנטל מצרף מילים

מאת גלעד צוקרמן

מילון הצירופים של רוביק רוזנטל הוא גם מחכים, גם מהנה וגם עונה על שתי שאלות יסוד: מי אנחנו ומאיפה באנו

תגיות: מילון, רוביק רוזנטל 
 
 
מילון הצירופים: 18,000 מטבעות לשון בעברית החדשה, מקורות, גלגולים, שימושים
רוביק רוזנטל. הוצאת כתר, 962 עמ', 169 שקלים

מספרים על אם שנסעה עם בנה הצעיר באוטובוס בתל אביב. בעודה מתמידה לדבר עם בנה ביידיש, הוא ענה לה כל הזמן בישראלית. היא הפצירה בו שוב ושוב: "רעד אויף יידיש!" "רעד אויף יידיש!" (דבר ביידיש!). ישראלי חסר סבלנות - שלא להזכיר סובלנות - האזין לשיחה הפרטית בין האם לבנה ופנה אליה בסופו של דבר בלי שום היסוס: "גיברת, למה לעזאזל את מתעקשת שהילד ידבר יידיש ולא עברית?! אנחנו בישראל!" ענתה לו האם: "אני לא רוצה שהוא ישכח שהוא יהודי!"

אם לשפוט על פי מילון הצירופים המבורך של רוביק רוזנטל, אין לאם היידישיסטית יותר מדי מה לדאוג. או, במלים אחרות, היא יכולה להסיר דאגה 
מלבה. חרף העובדה ש"העברית החדשה", הלא היא הישראלית, כבר מתפתחת כ-80 שנים מבלי שהיידיש תהיה השפה המדוברת המשפיעה עליה ביותר (כפי שהיא היתה בתחילה, הווה אומר בין השנים 1880-1930), עדיין כ-12% מהצירופים שבספר מקורם ביידיש. יתר על כן, בניתוח הביטויים בעלי האופי העממי או הדיבורי, שמן הסתם נפוצים ושמישים יותר בפי הדוברים הישראלים, אפשר לראות שחלקה של היידיש גדול הרבה יותר - בדיוק כפי שאם נפלח את הניבים הקלאסיים, הפחות נפוצים, המובאים במילון הצירופים, נגלה את השפעת הגרמנית והצרפתית.

חשבון (נפש)

מילון הצירופים של רוזנטל הוא ידידותי לקוראים ומונח על מג"ש של כסף: הוא כולל 15,626 מטבעות לשון ישראליים - על מקורותיהם, גלגוליהם ושימושיהם. בנוסף אליהם יש 2,190 ערכים שרק מפנים לצירוף רלוונטי אחר - בסה"כ: 17,816 צירופי לשון.

מילון הצירופים מכיל - ללא מיון שיטתי - סוגים שונים של "צירופי מלים", בין אם הם צירופים כבולים, קולוקאציות, מטבעות לשון או פתגמים: תוכלו למצוא בו, למשל, צירופי סמיכות (כגון "בית ספר"); שם עצם + שם תואר ("שאלה רטורית"); מלת יחס + שם עצם ("על הפנים"); פועל + מושא ("נהנה מכל העולמות"); צירופי איחוי ("מוכן ומזומן"); משפטים ("לך תמכור דגים בשוק!"); ופתגמים ("טובים השניים מן האחד").

יש בלשנים שחוסר ההבחנה בין הצירופים השונים יפריע להם, אבל דווקא כאן הזכיר לי האוסף את מהותה של השפה עצמה. השפה היא, אחרי הכל, גוף ערטילאי המורכב מאידיולקטים (שפה של אדם ספציפי), סוציולקטים (שפה של שכבה חברתית מסוימת), דיאלקטים (שפה של אזור כלשהו), אתנולקטים (לפי מוצא אתני או עדה), אטולקטים (לפי גיל) וכיו"ב. בכל פעם שאנחנו מדברים על "שפה" אנחנו למעשה מבצעים הכללה. הלשון אינה ישות קיימת ואינה דומה לאורגניזם אלא למין (species).

הספר הוא אוצר בלום לא רק לדובר העברית-הישראלית המצוי, אלא גם לבלשן וללקסיקולוג. הביבליוגרפיה בתחילת הספר - גם אם אינה מלאה - היא המקיפה ביותר שפורסמה עד עתה על ביטויים בעברית. אוסף הצירופים הוא קרקע פורייה למחקר עתידי בתחום הלקסיקולוגיה, המגע בין הלשונות ואף הגנטיקה של השפה.

להלן צעד ראשון לקראת מחקר שכזה - סטטיסטיקות כלליות על הצירופים שבספר, גם אם אין הן מוזכרות בו: כ-50% מהצירופים הם בבואות (תרגומי שאילה, calques) של ביטויים בלשונות "זרות" לכאורה. כ-40% מהצירופים מקורם בטקסטים עבריים וארמיים (רק כ-300 צירופים הם מארמית: כ-100 בתוך הארמית גופא וכ-200 בבואות של הארמית בתוך העברית). כ-10% הם צירופים שנוצרו בישראלית לכאורה יש מאין.

פילוח 40% הצירופים שמקורם עברי (או ארמי) הוא כדלקמן: תנ"ך 20%, לשון חכמים 15%, לשונות ימי הביניים ואילך 5%. להלן הנוכחות של השפות השונות במילון מתוך כלל צירופיו: אנגלית 35%, גרמנית 15%, צרפתית 15%, יידיש 12%, ערבית 8%, רוסית 5%, לאדינו 0.7% ופולנית 0.5%.

מיותר לציין שרוב ההשפעה הרוסית היא מהעליות הראשונות ולא כתוצאה מגלי העלייה האחרונים. השפעתם של אלפי יודעי רוסית בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 גדולה לאין שיעור מהשפעתם של מיליון דוברי רוסית מ-20 השנים האחרונות. אני קורא לזה "עקרון המייסדים": כך ההשפעה הפולנית ניכרת למשל בביטויים "טיפש כמו נעל" ו"אין לו מושג ירוק".

סטטיסטיקות אלה חשובות מאוד, במיוחד בשל עובדות מצערות כמו למשל הפרופסורית הנכבדת ללשון עברית שאמרה לי שאין לה שום "צל של ספק" שהלאדינו השפיעה על ה"עברית" בדיוק כמו היידיש. צאי ולמדי, גיי וייס, לכי תדעי!

עקרון החפיפה

הממצא הבלשני החשוב ביותר שאפשר להסיק מתוך מילון הצירופים הוא שרבים מהם נובעים מכמה מקורות בו זמנית. אני איש של עקרונות (אבל אם אתם לא אוהבים אותם יש לי אחרים), ובמילונו של רוזנטל אני מוצא הוכחה נוספת לחשיבותו העצומה והמוזנחת של מה שאני מכנה "עקרון החפיפה" (או "החפייה", כפי שהאקדמיה ללשון העברית היתה אומרת). לפי עיקרון זה, ככל שמאפיין לשוני קיים ביותר שפות תורמות, כך יש לו סיכוי גדול יותר לחדור אל השפה המתהווה. שכלולים ושקלולים עתידיים של עיקרון זה ייראו למשל כמשפט הבא: "לפחות 80% מהמאפיינים הלשוניים החודרים אל השפה המתהווה הם אלו הקיימים ב-60% (משוקללים) מהשפות התורמות".

קשה מאוד לקבוע אם הביטויים הבאים חדרו מיידיש גרידא, שכן הם מופיעים באופן מקביל בשפות נוספות שגם הן תרמו להתהוות העברית הישראלית: "סנונית ראשונה" (די ערשטע שוואלב), "לא כל הנוצץ זהב" (ניט אלץ וואס גלאנצט איז גאלד), "היכה בברזל בעודו חם" (שמיד דאס אייזן כל-זמן ס'איז הייס), "יום הולדת" (געבוירן-טאג), "מפחד מהצל של עצמו" (שרעקן זיך פארן איגענעם שאטן) וכו'.

במלים אחרות, קשה לקבוע אם דובר פולנית שעלה ארצה בשנות ה-30 של המאה ה-20 אמר "מה נשמע?" בעקבות "וואס הערט זיך?" היידי ולא בעקבות הביטוי הפולני המקביל "צו סויחאץ'" שמשמעותו זהה. האם ננסי ברנדס או סרג'יו קונסטנצה אומרים "מה נשמע?" בעקבות הביטוי הרומני "צ'ה סה אאודה" והאם אין דוברי רוסית שמושפעים משטו סלישנה?

גם אם במקרה הספציפי של "מה נשמע?" מזכיר מילון הצירופים רק את המקור היידי, בביטויים רבים אחרים משכיל רוזנטל לציין כמה שיותר מקורות מבלי לבחור מקור ספציפי - בהתאם לעקרון החפיפה. הבעיה היחידה היא מתן רושם שגוי שהאנגלית השפיעה יותר ממה שהיא השפיעה באמת. ביטויים רבים קיימים באופן מקביל באנגלית, אולם האנגלית לא שיחקה תפקיד חשוב כל כך בתחילה - בניגוד לתרומתה מהמדרגה הראשונה מתקופת המנדט ועד היום.

יציר כלאיים

בספר יש קבוצה קטנה (כ-2%) אך מעניינת ביותר: זו של צירופים בעלי מקורות עבריים ו"לועזיים" בו-זמנית. לרוב זה ביטוי שהתחיל בעברית, עבר לשפות אירופה והשתנה בהן, ואז חדר במתכונתו האירופית. כפי ש"נהיה לו חושך בעיניים" (אצל רוזנטל "נעשה") מגיע משפות אירופה (למשל יידיש), כך הביטוי האירופי הזה נובע להערכתי מ"חשכו עיניו" העברי.

רוזנטל פורש, למשל, את האטימולוגיה המרתקת של הביטוי "קול קורא במדבר" (הכרזה נרגשת שאיש אינו מקשיב לה), המגיע אלינו משפות אירופה, שקיבלו אותו מהביטוי הלטיני vox clamantis in deserto, שתירגם ביטוי יווני שהיה שיבוש (ככל הנראה מכוון) של ישעיה מ' ג': "קול קורא: במדבר פנו דרך ה', ישרו בערבה מסילה לאלוהינו". הצירופים הכבולים "אות קין" ו"מעשה סדום" מגיעים אלינו משפות אירופה, גם אם בסופו של דבר הם נובעים מבראשית ד', ט"ו ומבראשית י"ט, ה', בהתאמה.

הרלוונטיות לעקרון החפיפה כאן היא שייתכן שבחלק מהמקרים הללו הימצאות הביטוי במקורות העצימה את השימוש בו בשפה, וכך הביטוי הלועזי קיבל הכשר, גושפנקה, בין אם באופן מודע או לא. ישראלי משכיל ייזכר אולי בהלל, שמאי, הורציוס ולוקליוס בשומעו את "על רגל אחת" (ביידיש: אויף איין פוס), או בזכריה ב' 16 (אדמת הקודש) בהאזינו ל"ארץ הקודש" (בלטינית: terra sancta).

אם בנציון נתניהו יגיד "אין אמונה בגויים", ישראלים משכילים ייזכרו אולי בלשון חכמים ("אין אמונה בעובד כוכבים" ו"אל תאמין בגר עד עשרים ושניים דורות"), גם אם התהוות הביטוי בישראל לבטח הושפעה מלאדינו ומערבית יהודית (למשל עיראקית).

גם "אוזניים לכותל" מצוי בלשון חכמים, אך נראה כי חדר הנה גם בעקבות שפות אירופה והערבית. הביטוי "דם על הידיים" מצוי בשפות אירופיות רבות, אך השוו לישעיה א', ט"ז: "ידיכם דמים מלאו". "לבו נשבר" קיים ביידיש, בערבית ובאנגלית. ברם, טהרנים רבים יכחישו את ההשפעה הלא-עברית בהפנותם אותנו אל ירמיה כ"ג, ט: "נשבר לבי בקרבי רחפו כל עצמותי".

"הבטיח הרים וגבעות" הוא מקרה של תרגום בבואה שעבר מודיפיקציה תוך הכלאה בין ביטויים אירופיים, למשל ביידיש "צוזאגן גאלדענע בערג" (להבטיח הרי זהב) לבין הצירוף המקראי "הרים וגבעות", למשל בישעיה מ"ב, ט"ו.

יש כמובן ביטויים אוניוורסליים: "לכל סיר יש מכסה" קיים לא רק ביידיש, לאדינו, גרמנית וערבית (יהודית עיראקית, תימנית וכן גם פלסטינית), אלא גם בלשון חכמים (כאלפס וכסויה). וראו גם "קרח לאסקימוסים" ו"העולם התחתון" במילון הצירופים.

הלנו אתה אם לצרינו

מכיוון ש-50% מהביטויים במילון הם בבואות עבריות של ביטויים לא-עבריים, הרי שחשיבות המילון היא בחשיפת ההשפעה הסמויה, המוסווית, של שפות לכאורה "זרות". "גדוד מגיני השפה", הארגון הפשיסטי-משהו שפעל למען טהרנות עברית ביישוב הישן (1923-1936), היה אולי מחטיף מכות ליהודי שנתפס באומרו "ער פייפט אויף אים" אבל לא למי שאמר "הוא מצפצף עליו", גם אם הצירוף האחרון, המופיע במילון, הוא למעשה בבואה של הביטוי היידי. יתר על כן, באופן אירוני המשפט האחרון בהמנון גדוד מגיני השפה הוא לא אחר מאשר "ועל כל מתנגדינו אנו מצפצפים"! הפוסל ב"מומו" פוסל וטובל ו"שרץ" בידו.

מילון הצירופים של רוזנטל הוא שילוב מרתק של תיאור בלשני וטיהור לשונאי. מחד גיסא הוא מתאר את השפה כפי שהיא, שומו שמים (עמ' 836), לא מצנזר צירופים ישראליים עסיסיים כ"זיוני מוח", "ליקק לו את התחת", "זייפה אורגזמה", "שק לי בתחת", "נשבר לו הזין", "עזוב אותי באמאש'ך", ו"לא שם זין", ולא בוחל בציון כינויים גזעניים כ"צפוף פיגמנטים", "כושי סמבו", "יקה פוץ" ו"מרוקו סכין". תפקיד הלקסיקוגרף הוא אכן לתאר ולא לטהר, לחנוך ולא לחנך, לחפש שורשים ולא לשרש.

מאידך גיסא, הערך המוגדר כ"תפילת עמידה הנאמרת שלוש פעמים ביום, ומכילה תשע עשרה ברכות" מנוקד כ"שמונה עשרה" - לפי חוקי האקדמיה ללשון העברית, שאובד עליהם הכלח בזה אחר זה, או אחד אחרי השני. האם הימצאות הסגול ב"שמונה עשרה" נובעת - באופן מודע או בלתי מודע - משאיפה "לשפר" את ההגייה של דוברי הישראלית הילידיים, בעלי הלשון האמיתיים, שרבים מהם כידוע דווקא הוגים "שמונה עשרה"? הביטוי האירופי המופיע ביידיש כ"דאס עפעלע פאלט ניט ויט פון ביימעלע" מופיע במילון כ"התפוח אינו נופל רחוק מהעץ" למרות שרוב הדוברים אומרים "לא" ולא "אינו".

יתר על כן, יש במילון עשרות ביטויים עבריים "של שבת", או "של בית מרקחת", שישראלים רבים לא משתמשים בהם בכלל: "עמד על מכונו" (בניגוד ל"עמד על כנו", שלא מוזכר), "הביט נכחו", "הילל בן שחר", "הלנו אתה אם לצרינו?", "מלוא הטנא", "העיני האנשים תנקר?", "יום נקם ושילם", "נדחי ישראל", "נצרך לנקביו", "הוגה מן המסילה", וכמובן: "שעטנז גץ", שקרוב ללבי ולראשי התיבות שלי.

נראה לי שהמתח הבלתי פוסק בין המציאות הישראלית לבין הפוסקנות העברית הוא חלק בלתי נפרד לא רק ממילון הצירופים בפרט - והשפה הישראלית בכלל - אלא גם מחייו המעניינים של רוביק רוזנטל. מצד אחד, פועלו, שהוא חשוב ביותר לחברה הישראלית, למשל ב"הזירה הלשונית" (בעיתון מעריב, ובאתר nrg), שופע חינניות וחדות-עין בנוגע לשפה כפי שהיא, תוך חיבוק הדובר הילידי העכשווי, בלי יהירות. רוזנטל עושה זאת "ביד רמה" (עמ' 98) והלוואי שכל הפרופסורים ללשון "עברית" היו "עם יד על הדופק" (עמ' 704), "עם שתי רגליים על הקרקע" (706) ועם פתיחות מחשבתית כמוהו.

מצד שני, לפחות על פני השטח, נראה כי רוזנטל אינו מצליח להשתחרר מכבלי הגישה המסורתית שלפיה אנו מדברים שפה שהיא שלב אבולוציוני בהתפתחות לשונו של ישעיהו. פוסקנות טהרנית זאת מוצאת את ביטויה בבחירה בנשיא האקדמיה ללשון העברית, הפרופ' משה בר-אשר, לכתוב את המבוא, האקספוזיציה למילון. אחת ממטרותיה המוצהרות של האקדמיה היא "לכוון את דרכי התפתחותה של הלשון העברית לפי טבעה". פרופ' בר-אשר לא רק שלא שינה את המטרה האוקסימורונית הזאת, אלא שיבח ב-1995 את "עקרון השאיבה מבפנים". בר-אשר יעדיף אם כן "קש וגבבה" (עמ' 793, מן המשנה, מסכת שבת ג' א') על פני "עושה שכל" (עמ' 683, בבואה של Make sense).

הנוסטלגיה היא לא מה שהיתה פעם

בחודש שעבר טען רוזנטל ב"מעריב" שהישראלים של היום "מדברים עברית עצלה. אפילו שחקן כמו איתי טיראן, שראיתי אותו לא מזמן ב"המלט" ומאוד התרשמתי, מדבר עברית עצלה כזאת, שלא מנסה מספיק לאפיין את האותיות השונות וההברות השונות, ומאבדת המון גוונים. לדוגמה, נעלמו לחלוטין ה-ע' וה-ה' וכולם מדברים רק ב-א'. אלכתי, נאלתי, וכך הלאה. כמו כן נעלמו גם מבטאים, דיאלקטים, צורות דיבור ייחודיות כמו שהיו לשחקנים כמו מוסקו אלקלעי או יוסי בנאי או יוסי ידין. היום כולם נשמעים אותו דבר". אכן, נוסטלגיה היא לא מה שהיתה פעם! (ראו "זה לא מה שהיה פעם", עמ' 316).

לי דווקא היה צורם מאוד לו איתי טיראן, המוכשר כשד, היה משחק את המלט עם ע', ח' ו-ק'. זה לא שאני לא אוהב מבטא עברי, תימני או ערבי! אדרבא! אני נהנה מאוד להקשיב לזוהיר בהלול הספקטקולרי אומר ש"העיניים נעוצות בחרא דשא". אבל במקרה של טיראן: יש גבול לכל תעלול. ישראלים רבים מעדיפים את אתגר קרת על ש"י עגנון כי אותנטיות זה לא עניין של מה בכך! לאמיתו של דבר, מילונו הכן והנהדר של רוזנטל תורם רבות לאותנטיות הזאת ולהכרה שהשפה הישראלית אינה רק מרובדת (מרובת רבדים), אלא גם היברידית (מרובת מקורות). מעתה אפשר לומר בלי בושה, בלי מורא ובלי משוא פנים: ישראלי, דבר ישראלית!

הפרופ' גלעד צוקרמן מלמד בלשנות באוניברסיטת קווינסלנד שבאוסטרליה

Let My People Know!

Newsletter of the National Association of Professors of Hebrew 81:20-23 (2009).

Zuckermann, Ghil'ad 2009. 'Let My People Know!', Newsletter of the National Association of Professors of Hebrew 81:20-23.

Israeli, daber Israelit (Israeli, Speak Israeli!) - Responding to the Israeli Education Minister's Verdict to Correct Native Speakers' Speech

Yediot Akharonot (Yedioth Ahronoth), 7 January 2010, p. 21 (Headlines/Opinions)

ישראלי, דבר ישראלית
גלעד צוקרמן
ידיעות אחרונות
7.1.2010


לאחרונה נתבשרנו כי שר החינוך גדעון סער אישר את התו־
כנית "מילה ברגע", שלפיה מורי בתי הספר היסודיים וחטיבות
הביניים ייאלצו להקדיש חמש דקות לשיפור השפה בפתיחת
כל יום לימודים, בין השאר בשיחה עם התלמידים על "שיבו־
שים לשוניים נפוצים". שר החינוך חושב כחברי האקדמיה ללשון
העברית, שאחת משלוש מטרותיה הייתה ונותרה "לכוון את דר־
כי התפתחותה של הלשון העברית לפי טבעה". אבל נשאלת
השאלה: האם אין זה אלא ניב ניגודים, דבר והיפוכו? אם חב־
רי התרביץ ללשון העברית רוצים שהשפה תתפתח לפי טבעה,
מדוע לכוון אותה?

הטהרנות הפְּסיקוֹפַּתית והאמונה העיוורת בטרנספר אכזרי
של "טעויות לשון" ו"שיבושי הגייה" לכאורה משותפת לדאבו־
ני לאנשי ציבור מכל הקשת הפוליטית. יוסי שריד הקיצוני, גד־
עון סער המחנך ורבים וטובים אחרים מתלוננים, כי הישראלים
שוחטים ואונסים את שפתם בדיבור עצלני של "עברית משוב־
שת". אבל בדיוק כפי ש"הארטישוק הירושלמי" איננו ארטישוק
ואיננו ירושלמי (גם אם יש מסעדות בירושלים המתגאות בו),
כך השפה שהם מכנים "עברית משובשת" איננה עברית ואיננה
משובשת. היא ישראלית דקדוקית!

ישראלים רבים אומרים "בכּיתה ב'" (עם כ' דגושה) במקום
ההיגוי הטהרני, שאבד עליו הכלח, "בכיתה ב'" (עם כ' רפה);
"מְכִּירה" ולא "מַכִּירה" (עם פתח); "הֵפְקדתי" ולא "הִפְקדתי" (עם
חיריק), "ברי־מזל" ולא "בני־מזל". המוכרים וגם הקונים בשוקי
הארץ יגידו "עשר שקל" ולא "עשרה שקלים", "יש לי את האב־
טיחים הכי טובים בשוק" ולא "יש לי האבטיחים הטובים ביותר
בשוק", וכן הלאה.
אבל הדובר הילידי לא טועה! מי שמדבר את השפה היש־
ראלית כשפת־אם זורם בלשונו באופן מושלם, לפי חוקי דקדוק
המצויים במוחו. בניגוד לשפת הכתיבה והספרות, שהיא מוסכ־
מה חברתית, שפת־האם המדוברת איננה נלמדת, אלא נרכשת
באופן אוטומטי, בלי מאמץ. באנגליה כל דפ"ר בן 12 מדבר אנ־
גלית פֵּרְפֵקְט! זאת בניגוד גמור לטענתו הנערצת והשגויה של
הבלשן העברי זאב בן־חיים, "את לשונו, לשון דיבורו, קונה אדם
בעמל וביגעה של שנים, ביגעה מתמדת כל ימי חייו" ("לשון
.( עתיקה במציאות חדשה", לשוננו לעם, 1953

למעשה, משרד החינוך ומורים ללשון מנסים לכפות דקדוק
עברי על הישראלית, שפה יפהפייה בת כ־ 120 שנה, שאיננה רק
מרובדת ורבת משלבים אלא גם מרובת מקורות: היא מבוססת
בו־זמנית על העברית, היידיש ושפות אחרות. מתוך התחסדות
או בורות מתעלם משרד החינוך מן העובדה המרתקת, שליש־
ראלית יש היגיון פנימי משל עצמה, השונה מאוד מהדקדוק של
הלשון העברית הקדומה.

אם שר החינוך מעוניין בכנות שהתלמידים יגְדלו להיות
אנשים משכנעים, בעלי כושר ביטוי מרשים וחשיבה מקורית,
יש להנחות את המורים להימנע מבינוניות ומרדידות מחשב־
תית וללמד את התלמידים כיצד לקרוא עיתונים באופן ביקו־
רתי, ואיך לזהות בחדות־עין קלישאות ומניפולציות לשוניות
אצל פוליטיקאים משופשפים. על המורים ללמד לוגיקה, רטו־
ריקה, חקר המשמעות (סמנטיקה) וחקר הידע (אפיסטמולוגיה).

על התלמידים לשפר את החשיבה האנליטית שלהם, את יכו־
לות ההסקה והקישור בין תחומים שונים, את מיומנויות הארגון,
המיון ושליפת המידע.
חמש דקות בלשנות כל בוקר זה רעיון מפואר ונהדר, אך
אין לו שום קשר לכפיית "עברית צחה". ישראלי, דבר יש־
ראלית! √

ספרו האחרון של הבלשן פרופ' גלעד צוקרמן, "ישראלית
שפה יפה", יצא לאור בהוצאת עם עובד

‘mekorot haashara leksikalit' (Sources of Lexical Enrichment)

Dorbanot, 13 January 2010

Zuckermann, Ghil'ad 2010. ‘mekorot haashara leksikalit' (Sources of Lexical Enrichment). Dorbanot. (13 January)

מקורות העשרה לקסיקאלית בשפה הישראלית / פרופ' גלעד צוקרמן

אחת הבעיות שהיה על מחיי השפה העברית להתמודד עימן הייתה החללים הלקסיקליים בעברית, שלא היו חללים סמנטיים, אלא מקרים בהם טהרנים ניסו לדחוק את רגליהן של מילים אורחות, מילים "זרות" (הסגלות פונטיות) וכן מילים שאולות (הסגלות מורפו-פונמיות) לא רצויות. הטהרנים ניסו להשתמש בעיקר במקורות פנימיים של העשרה לקסיקאלית (ראו "עקרון השאיבה מבפנים" מפס הייצור של משה בר-אשר, נשיא האקדמיה ללשון העברית).

הבעיה הייתה מחסור בשורשים עבריים ילידיים: מספר המילים המתועדות בעברית המקראית הוא בערך 8000 בלבד, שמתוכן 2000 הן יחידאיות. מספר השורשים בעברית המקראית, שעליהם מבוססות רוב מילים אלו, הוא בערך 2000. מספר המילים המתועדות בעברית המשנאית הוא פחות מ-20,000, כאשר (א) פחות מ-8,000 הן משנאיות טהורות, זאת אומרת הן לא הופיעו בתנ"ך (מספר השורשים החדשים בעברית המשנאית הוא בערך 800); (ב)  כ-6000 מילים הן תת-קבוצה של עברית מקראית; ו-(ג) מספר אלפים הן מילים ארמיות שיכולות להיות בעלות צורה של מילים בעברית. העבריות של ימי הביניים הוסיפו יותר מ-6000 מילים לעברית.

כולל המונחים הלועזיים והטכניים, אני מעריך שסך כל המילים הישראליות, כולל מילים מקראיות, משנאיות, ימי ביניימיות ומשכיליות הוא הרבה יותר מ-60,000. אברהם אבן-שושן (1970) מונה 37,260 מילים בלבד. אבן-שושן (1997), אחד המילונים המקיפים ביותר של ישראלית, מונה מעט יותר. ברם, "מילון הצירופים" של רוביק רוזנטל מגדיר כ-15,626 מטבעות לשון ישראליים. בנוסף אליהם, יש כ-2190 ערכים שמפנים לצירוף רלוונטי אחר – בסה"כ: כ-17,816 צירופי לשון.

התרשים המצורף מסכם את השיטות העיקריות של העשרה לקסיקאלית, רבים מהן היו לעזר לא רק למחיי השפה אלא גם למתחדשים של "דורבנות".

פרופ' גלעד צוקרמן מעביר הרצאה ביום חמישי בערב, יום ההולדת השנה לדורבנות, בהתנדבות – בואו לראות!

Yetsirat shorashim tinyaniim (Creating Seconday Roots as a Means of Lexical Enrichment)

Dorbanot (4 February)

Zuckermann, Ghil'ad 2010. ‘yetsirat shorashim tinyaniim' (Creating Seconday Roots as a Means of Lexical Enrichment) Dorbanot. (4 February)


יצירת שורשים תנייניים / פרופ' גלעד צוקרמן

אחת משיטות ההעשרה הלקסיקאלית הפנימית (מתוך השפה עצמה), המתמודדת עם המחסור החמור בשורשים עבריים, היא יצירת שורשים תנייניים. קחו, לדוגמה, את המילה הישראלית "מיקום", הנגזרת מהשורש הישראלי מ.ק.מ, שנסחט מהמילה "מקום", שמקורה עברי מקראי וששורשה הוא ק.ו.מ "לעמוד". להלן תרשים המתאר את השלשלות העניינים:

שורש1  ק.ו.מ (לעמוד)  >  מקום  >  שורש2  מ.ק.מ  >  למקם  >  מיקום

יש לציין כי ניתן לנתח את "למקם" כנגזר ישירות משם העצם "מקום" – השוו לדרך שבה אני מנתח את הפעלים הישראליים "להשפריץ" ו-"לטרנספר" כנובעים ישירות מהגזעים (לא מהשורשים) שפריץ ו-טרנספר (עמ' 98-101, "ישראלית שפה יפה").

דוגמה שהוצגה ע"י האקדמיה ללשון עברית ב"אקדם" 8 (מארס 1996) היא "מידרוג" (רייטינג), מהמילה "מידרג", שהשורש שלה הוא ד.ר.ג כשל המילה "דרוג".

מבחינה מורפולוגית דומה התהליך הזה לתצורת פעלים לטיניים המתארים פעולה חוזרת ונשנית (frequentative):

•scriptito "לכתוב תכופות" מבוסס עלscribo  "לכתוב" (לצייר קווים, לחרוט עם כלי חד).
•dicto "לדבר לעיתים תכופות" מבוסס על dico "לומר, להגיד, להראות".
•clamito "לצעוק חזק/לעיתים תכופות" נגזר מ-clamo "לצעוק, לקרוא".
מקרים דומים רבים קיימים בערבית:

•مْركزَ (מַרְכַּזַ) "מירכז", מ- َمرْكز (מַרְכַּז) "מרכז", מ- َركزَ "לנטוע", ששורשו ر. ك. ز (רכ"ז).
•تَمَحْوَرَ "התרכז סביב ציר", "הסתובב סביב", "התמקד", מקורו ב- مِحْوَر "ציר", "מרכז", ששורשו ح. و.ر.
•تَمَسْخَرَ "לעג, "עשה צחוק", "קילס", גזור מ- مَسْخَرَة, "לַעַג" (שם עצם) ,מ- سَخِرَ "לָעַג" (פועל), ששורשו  س. خ. ر.
המקרה להלן הוא של שורש שלישוני בישראלית (עפ"י סדר התהליך):

1.שורש 1: מ.ו.ר (בעברית)
2.תמורה (בעברית) "שינוי".
3.שורש תנייני (בעברית של ימי הביניים) ת.מ.ר "המיר, החליף", ובישראלית:
1.מַתְמֵר (רכיב הממיר אות פיזי איזשהו לאות חשמלי ולהיפך, למשל מיקרופון)
2.מוּתְמַר "נתון לשינוי צורה, מטמורפי", תרגום שומר משמעות וצליל, למשל של metamorphic rocks (סלעים מותמרים).
4.שורש שלישוני (בישראלית, כמובן): מ.ת.מ.ר "שינה צורה"
5.מיתמור = "מטמורפוזה".